משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שבת

הלכות שבת פרק ב

א  דחויה היא שבת, אצל סכנת נפשות, כשאר כל המצוות; לפיכך חולה שיש בו סכנה--עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.  ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת, ורופא אחר אומר אינו צריך--מחללין עליו את השבת:  שספק נפשות, דוחה את השבת.

ב  אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים--אין אומרים נמתין עד הערב, כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות; אלא מתחילין מהיום שהוא שבת, ומחללין עליו אפילו מאה שבתות:  כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה, מחללין--מדליקין לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו, ואופין ומבשלין, ומחימין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו.  כללו של דבר:  שבת לגבי חולה שיש בו סכנה--הרי היא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן.

ג  כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים--כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם.  ואין מורין לנשים לעשות דברים אלו.  ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם.  הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.  ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים--לא יחיו, בהם" (יחזקאל כ,כה).

ד  החושש בעיניו--והוא שיהיה בשתיהן או באחת מהן ציר, או שהיו דמעות שותתות מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן, או שהיה בהן קדח, וכיוצא בחולאים אלו--הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צורכי רפואה.

ה  וכן כל שיש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים--בין בפיו, בין במעיו, בין בכבדו וטחולו או בשאר כל שיש בחללו--הרי זה חולה שיש בו סכנה.  ואינו צריך אומד, שחולי כבד הוא; לפיכך מחללין עליו מיד, בלא אמידה.  ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל--הרי זו כמכה של חלל, ואינה צריכה אומד, ומחללין עליה את השבת.  והחום שמצמר את הבשר--כמכה של חלל הוא, ומחללין עליו את השבת.  וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה--אף על פי שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם.

ו  הבולע נימה של מים--מחימין לו חמין בשבת, ועושין לו כל צורכי רפואה:  מפני שהיא סכנת נפשות.  וכן מי שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי עפר שממיתין--אפילו היו ספק ממיתין, ספק אין ממיתין--עושין לו כל צורכי רפואה להצילו.

ז  חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת--כולן פטורין מכלום:  ואפילו הביאו בזה אחר זה, ואפילו הבריא בראשונה--שהרי כולם ברשות הביאו.

ח  חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלוש גרוגרות בעוקץ אחד--כורתין העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאין צריכין אלא לשתיים, כדי שלא ירבו בבצירה, אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שניים.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  המבשל לחולה בשבת, ואכל החולה והותיר--אסור לבריא לאכול מן המותר:  גזירה, שמא ירבה בשבילו.  אבל השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי--שאין בדבר תוספת, כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו.  וכן כל כיוצא בזה.

י  חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי גוי.  כיצד:  אומרין לגוי לעשות לו, והוא עושה--לבשל לו ולאפות, ולהביא רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו.  וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה.  ואם היו צרכיו, אין בהן מלאכה--עושין אותן אפילו ישראל; לפיכך מעלין אוזניים בשבת, ומעלין אונקלי, ומחזירין את השבר.  וכן כל כיוצא בהן, מותר.

יא  היולדת, כשכורעת לילד--הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת:  קוראין לה חכמה ממקום למקום, וחותכים את הטבור, וקושרין אותו.  ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא מצעקת בחבליה--מדליקין לה את הנר, ואפילו הייתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, ואף על פי שאינה רואה.  ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה.  וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה, כלי תלוי בשיערה; ואם אי אפשר, מביאה כדרכה.

יב  אין מיילדין את הגויה בשבת, ואפילו בשכר; ואין חוששין לאיבה, ואף על פי שאין שם חילול.  אבל מיילדין את בת גר תושב, מפני שאנו מצווין להחיותו; ואין מחללין עליה, את השבת.

יג  חיה--משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד, ואחר שתלד עד שלושה ימים--מחללין עליה את השבת, ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני, בין שאמרה איני צריכה.  ומשלושה ועד שבעה--אם אמרה אין אני צריכה, אין מחללין עליה; ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני--מחללין עליה את השבת.  ומשבעה ועד שלושים, הרי היא כחולה שאין בו סכנה; ואפילו אמרה צריכה אני, אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

יד  עושין מדורה לחיה, ואפילו בימות החמה, מפני שהצינה קשה לחיה הרבה, במקומות הקור; אבל אין עושין מדורה לחולה, להתחמם בה.  הקיז דם ונצטנן--עושין לו מדורה, אפילו בתקופת תמוז.  ומרחיצין את הוולד בשבת ביום שנולד, אחר שחותכין את טבורו, אפילו בחמין שהוחמו בשבת; ומולחין אותו, ומלפפין אותו, מפני שסכנה היא לו, אם לא יעשו לו כל אלה.

טו  וכן מרחיצים אותו לפני המילה, ולאחר המילה, וביום השלישי למילה, בחמין שהוחמו בשבת--מפני הסכנה.  [טו] האישה שישבה על המשבר, ומתה--מביאין סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כרסה, ומוציאין את הוולד:  שמא יימצא חי--שספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי.

טז  מפקחין פיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין; והמקדים להציל הנפש, הרי זה משובח.  כיצד:  ראה תינוק שנפל לים--פורס מצודה ומעלהו, ואף על פי שהוא צד הדגים עימו.  שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד--פטור מכלום.  נתכוון להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק--פטור, אפילו לא שמע שטבע:  הואיל והעלה תינוק עם הדגים, פטור.

יז  נפל תינוק לבור--עוקר חוליה ומעלהו, ואף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתן.  ננעלה דלת בפני תינוק--שובר את הדלת ומוציאו, ואף על פי שהוא מפצל אותה עצים שראויין למלאכה:  שמא ייבעת התינוק, וימות.  נפלה דליקה, ויש שם אדם שחוששין שמא יישרף--מכבין אותה להצילו מן האש, ואף על פי שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי.  וכל הקודם להציל, הרי זה משובח; ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, בכל דבר שיש בו סכנה.

יח  מי שנפלה עליו מפולת--ספק הוא שם, ספק אינו שם--מפקחין עליו; מצאוהו חי--אף על פי שנתרוצץ, ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו ומוציאין אותו, לחיי אותה שעה.  [יט] בדקו עד חוטמו, ולא מצאו בו נשמה--מניחין אותו, שכבר מת.

יט  בדקו ומצאו עליונים מתים--לא יאמרו כבר מתו תחתונים, אלא מפקחין על הכול:  שאפשר במפולת שימות העליון, ויחיה התחתון.

כ  הייתה חצר שיש בה גויים וישראליים, אפילו ישראלי אחד ואלף גויים, ונפלה עליהם--מפקחין על הכול, מפני הישראלי.  פירש אחד מהם לחצר אחרת, ונפלה עליו אותה חצר--מפקחים עליו:  שמא זה שפירש הוא הישראלי, והנשארים גויים.

כא  נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת, ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת, ונפלה עליו, ואין ידוע מי הוא--אין מפקחין עליו:  שכיון שנעקרו כולם, אין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהן כשהן מהלכין, הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב.  לפיכך אם היה הרוב ישראל--אף על פי שנעקרו כולם, ופירש אחד מהם לחצר, ונפלה עליו--מפקחין עליו.

כב  המהלך במדבר, ולא ידע מתיי הוא יום שבת--מונה מיום שטעה שישה ומקדש שביעי, ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאו כשבת.  ובכל יום ויום, ואפילו ביום זה שהוא מבדיל בו ומקדש, מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד, כדי שלא ימות.  ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו, שכל יום ויום ספק שבת הוא; ואם ידע שהיום שמיני ליציאתו, או חמישה עשר ליציאתו, וכיוצא בזה המניין--הרי זה מותר לעשות כל מלאכה באותו היום, שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת; ושאר הימים חוץ מיום זה, עושה כדי פרנסתו בלבד.

כג  גויים שצרו על עיירות ישראל--אם באו על עסקי ממון--אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עימהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.  ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם--יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.  ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת.  וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא.

כד  וכן ספינה המיטרפת בים, או עיר שהקיפה נהר--מצוה לצאת בשבת להצילן, בכל דבר שיכול להצילן.  ואפילו יחיד הנרדף מפני הגויים, או מפני שהוא רודף אחריו להורגו--מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת; ואפילו לתקן כלי זין להצילו, מותר.  וזועקים עליהן ומתחננים בשבת, ומתריעין עליהן לעזור אותם; ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר, בשבת.

כה  צרין על עיירות הגויים, שלושה ימים קודם לשבת; ועושין עימהן מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות:  מפי השמועה למדו, "עד רדתה" (דברים כ,כ), ואפילו בשבת.  ואין צריך לומר במלחמת מצוה; ולא כבש יהושוע יריחו, אלא בשבת.