משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילה וברכת כוהנים

הלכות ברכת כוהנים פרק טו

א  שישה דברים, מונעין נשיאת כפיים--הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידיים.

ב  הלשון כיצד:  העילגים שאין מוציאין את האותייות כתקנן, כגון שקורין לאלפין עיינין, ולעיינין אלפין, או לשיבולת סיבולת, וכיוצא בהן--אין נושאים את כפיהן.  וכך כבדי פה וכבדי לשון, שאין דבריהן ניכרין לכול--אין נושאין את כפיהן.

ג  [ב] המומין כיצד:  כוהן שיש מומין בידיו או בפניו או ברגליו, כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות, או שהיו ידיו בהקנייות--לא יישא את כפיו, לפי שהעם מסתכלין בו.

ד  מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר, וכן סומה באחת מעיניו--לא יישא את כפיו; ואם היה דש בעירו והיו הכול רגילין בזה הסומה באחת מעיניו, או בזה שרירו זב--מותר, לפי שאין העם מסתכלין בו.  וכן מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה, לא יישא את כפיו; ואם היה רוב אנשי אותה העיר, מלאכתן בכך--מותר, לפי שאין מסתכלין בו.

ה  [ג] העבירה כיצד:  כוהן שהרג את הנפש, אפילו בשגגה--אף על פי שעשה תשובה, לא יישא את כפיו:  שנאמר "ידיכם, דמים מלאו" (ישעיהו א,טו), וכתוב "ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם" (שם).  וכוהן שעבד עבודה זרה--בין באונס, בין בשגגה--אף על פי שעשה תשובה, אינו נושא את כפיו לעולם:  שנאמר "לא יעלו כוהני הבמות" (מלכים ב כג,ט); וברכה כעבודה, שנאמר "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח).  וכן כוהן שנשתמד לעבודה זרה--אף על פי שחזר בו, אינו נושא את כפיו לעולם.  ושאר העבירות, אין מונעין.

ו  [ד] השנים כיצד:  כוהן נער--לא יישא את כפיו, עד שיתמלא זקנו.  והיין כיצד:  מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת--אינו נושא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה.  שתה רביעית יין בשתי פעמים, או שנתן לתוכה מעט מים--מותר; ואם שתה יתר מרביעית--אף על פי שהוא מזוג, ואף על פי ששתהו בכמה פעמים--לא יישא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו.  וכמה היא רביעית, אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע.  וזה האצבע שמושחין בו בכל התורה כולה, הוא הגודל; והוא הנקרא בוהן יד.

ז  [ה] טומאת הידיים כיצד:  כוהן שלא נטל ידיו, לא יישא את כפיו; אלא נוטל ידיו במים עד הפרק, כדרך שמקדשין לעבודה, ואחר כך מברך, שנאמר "שאו ידיכם, קודש; וברכו, את ה'" (תהילים קלד,ב).  והחלל אינו נושא את כפיו, לפי שאינו בכיהונו.

ח  [ו] כוהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין את נשיאת כפיים--אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות, או שהיו הברייות מרננין אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק--הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו:  לפי שזו מצות עשה על כל כוהן וכוהן שראוי לנשיאת כפיים, ואין אומרין לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות.

ט  [ז] ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה--שאין קיבול הברכה תלוי בכוהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא:  שנאמר "ושמו את שמי, על בני ישראל; ואני, אברכם" (במדבר ו,כז)--הכוהנים עושין מצוה שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

י  [ח] עם שהן אחורי הכוהנים, אינן בכלל הברכה; והעומדין מצידיהן, הרי הן בכלל הברכה.  ואם הייתה מחיצה בין הכוהנים ובין העם המתברכים, אפילו היא חומה של ברזל, הואיל ופניהם למול פני הכוהנים, הרי הן בכלל הברכה.

יא  [ט] נשיאת כפיים בעשרה, וכוהנים מן המניין.  בית הכנסת שכולן כוהנים, כולן נושאין את כפיהם; ולמי הם מברכין, לאחיהן שבצפון ולאחיהן שבדרום; ומי עונה אחריהן אמן, הנשים והטף.  ואם נשאר שם עשרה כוהנים יתר על אלו שעלו לדוכן--העשרה עונין אמן, והשאר מברכין.

יב  [י] ציבור שלא היה בהן כוהן אלא שליח ציבור לבדו, לא יישא את כפיו; ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי.  ואם אין להן כוהן כלל--כשיגיע שליח ציבור לשים שלום, אומר אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה לאהרון ולבניו כוהנים עם קדושך, כאמור "יברכך ה', וישמרך.  יאר ה' פניו אליך, ויחונך.  יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום.  ושמו את שמי, על בני ישראל; ואני, אברכם" (במדבר ו,כד-כז).  ואין העם עונין אמן, ומתחיל ואומר שים שלום.

יג  [יא] כוהן שנשא את כפיו בבית הכנסת זה, והלך לבית הכנסת אחר, ומצא ציבור שמתפללין, ולא הגיעו לברכת כוהנים--נושא ידיו להן, ומברכן; ואפילו כמה פעמים ביום.

יד  כוהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה התפילה; אבל אם עקר רגליו לעלות--אף על פי שלא הגיע לדוכן אלא לאחר עבודה, הרי זה עולה ומברך.

טו  [יב] כל כוהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת--הרי הוא כעובר על שלושה עשה:  שנאמר "כה תברכו" (במדבר ו,כג), "אמור, להם" (שם), "ושמו את שמי" (במדבר ו,כז).  וכל כוהן שאינו מברך, אינו מתברך.  וכל כוהן המברך--מתברך, שנאמר "ואברכה, מברכיך" (בראשית יב,ג).