משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילה וברכת כוהנים

הלכות תפילה פרק ח

א  תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן של רבים.  לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור.  ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת.  וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל--נקרא שכן רע.

ב  ומצוה לרוץ לבית הכנסת, שנאמר "ונדעה נרדפה, לדעת את ה'" (הושע ו,ג); וכשייצא מבית הכנסת, אל יפסוע פסיעה גסה, אלא ילך מעט מעט.  וכשייכנס לבית הכנסת, ייכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, לקיים "לשמור, מזוזות פתחיי" (משלי ח,לד).

ג  בית המדרש, גדול מבית הכנסת.  וחכמים גדולים--אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסייות הרבה, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה:  והוא שיתפלל שם, תפילת הציבור.

ד  וכיצד היא תפילת הציבור--יהיה אחד מתפלל בקול רם, והכול שומעין.  ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם.  ואפילו היו מקצתן כבר התפללו, ויצאו ידי חובתן--משלימין בהן עשרה:  והוא, שיהיו רוב העשרה שלא התפללו.

ה  וכן אין אומרין קדושה, ולא קוראין בתורה ומברך לפניה ולאחריה, ולא מפטירין בנביאים, אלא בעשרה.  [ה] וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע, והכול שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע.  ואין אומרין קדיש, אלא בעשרה; ואין הכוהנים נושאין את ידיהן אלא בעשרה, והכוהנים מן המניין.  שכל עשרה מישראל הן הנקראין עדה, שנאמר "עד מתיי, לעדה" (במדבר יד,כז), והיו עשרה, שהרי יצאו יהושוע וכלב.

ו  וכל דבר שבקדושה--לא יהיה אלא בתוך עדה מישראל, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב).  וכל אלו הדברים--אם התחילו בהן בעשרה, והלכו מקצתן אף על פי שאין רשאין--יגמרו השאר.

ז  וצריך להיות העשרה כולן במקום אחד, ושליח ציבור עימהן במקום אחד.  חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה, והיו תשעה בגדולה ואחד בקטנה--מצטרפין; תשעה בקטנה, ואחד בגדולה--אין מצטרפין.  ציבור בגדולה, ושליח ציבור בקטנה--יוצאין ידי חובתן; ציבור בקטנה, ושליח ציבור בגדולה--אין יוצאין ידי חובתן, שהרי הוא מופלג מהן ואינו עימהם במקום אחד:  מפני שיש לגדולה פסין מכאן ומכאן, הרי היא כמופלגת מן הקטנה; ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה, אלא הרי היא כקרן זווית שלה.

ח  וכן אם הייתה צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרות קרית שמע בקטנה; הייתה צואה בקטנה, מותר להתפלל ולקרות קרית שמע בגדולה, אם לא היה שם ריח רע, מפני שהיא מופלגת ממנה.

ט  שליח ציבור, מוציא את הרבים ידי חובתן.  כיצד:  בשעה שהוא מתפלל, והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה--הרי הן כמתפללין.  במה דברים אמורים, במי שאינו יודע להתפלל; אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו.

י  במה דברים אמורים, בשאר הימים, חוץ מראש השנה, ויום הכיפורים של יובל.  אבל בשני ימים אלו, שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא את מי שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות, ואין רוב היודעין אותן יכולין לכוון דעתן בהן כשליח ציבור.  לפיכך אם רצה היודע, בשני ימים אלו, לסמוך על תפילת שליח ציבור להוציאו ידי חובתו--הרשות בידו.

יא  אין ממנין שליח ציבור, אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן, הרי זה משובח ביותר.  ומשתדלין להיות שליח ציבור, קולו ערב ורגיל לקרות.  ומי שלא נתמלא זקנו--אף על פי שהוא חכם גדול--לא יהיה שליח ציבור, מפני כבוד הציבור; אבל פורס הוא על שמע, משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה.

יב  וכן העילג, כגון מי שקורא לעין אלף, או לאלף עין, וכל מי שאינו יכול להוציא את האותייות כתיקונן--אין ממנין אותו שליח ציבור.  והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.

יג  הסומה פורס על שמע, ונעשה שליח ציבור.  אבל מי שכתפיו מגולות--אף על פי שהוא פורס על שמע, אינו נעשה שליח ציבור לתפילה עד שיהיה עטוף.