משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילה וברכת כוהנים

הלכות תפילה פרק ו

א  אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא אם כן היה נושא משאוי; או אם היו לבית הכנסת שני פתחים בשתי רוחות, שהרואה אומר שמא ילך וייכנס בפתח האחר.  וכן אם היה בעיר שני בתי כנסייות, יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו.  ואם היה לו תפילין בראשו--מותר לעבור, ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו:  שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, ואינו ממבטלי התפילה.

ב  המתפלל עם הציבור, לא יאריך בתפילתו יתר מדיי.  אבל בינו לבין עצמו, הרשות בידו:  אם בא לומר אחר תפילתו, אפילו כסדר יום הכיפורים--אומר; וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה--מוסיף.

ג  כיצד:  היה לו חולה--מבקש עליו רחמים בברכת חולים, כפי צחות לשונו; היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים.  ועל דרך זו, בכל אחת מהן.  ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפילה, שואל; אבל לא ישאל לא בשלוש ראשונות, ולא בשלוש אחרונות.

ד  אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה, מאחר שיעלה עמוד השחר, עד שיתפלל תפילת שחרית; וכן לא ישכים לפתח חברו לשאול בשלומו, קודם שיתפלל תפילת שחרית.  ולא ייצא לדרך, קודם שיתפלל.  אבל טועם ועושה מלאכה קודם מוסף, וקודם מנחה; אבל אינו סועד, סמוך למנחה.

ה  כיון שהגיע זמן מנחה גדולה--לא ייכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף וייבטל מן התפילה; ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא יימשך באכילה; ולא לדון, אפילו בגמר דין, שמא ייסתר הדין ויימשך וייבטל מן התפילה.  וכן לא יישב לפני הספר, אפילו תספורת הדיוט, עד שיתפלל, שמא יישבר הזוג; ולא ייכנס לבורסקי סמוך למנחה, עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפילה.  ואם התחיל באחת מאלו--לא יפסיק אלא גומר, ואחר כך מתפלל מנחה.

ו  מאימתיי התחלת התספורת, משיניח מעפורת הספרין על ברכיו.  ומאימתיי התחלת המרחץ, משיפשוט בגד הסמוך לבשרו.  ומאימתיי התחלת הבורסקי, משיקשור בין כתפיו כמו שהאומנין קושרין.  ומאימתיי התחלת אכילה--לבני ארץ ישראל, משייטול ידיו; ולבני בבל, משיתיר חגורו.  ומאימתיי התחלת הדין, משיתעטפו הדיינים ויישבו; ואם היו יושבין, משיתחילו בעלי דינין לטעון.

ז  אף על פי שתפילת הערב רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר, אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה, ואחר כך אתפלל--שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה; אלא מתפלל ערבית, ואחר כך אוכל ושותה או יישן.  ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ, סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי, שרוב העם נכנסין שם ביום; אבל בשחר, דבר שאינו מצוי, לא גזרו בו.

ח  מי שהיה עוסק בתלמוד תורה, והגיע זמן התפילה--פוסק ומתפלל; ואם הייתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל, והיה עוסק בתורה בשעת תפילה--אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.  וכל העוסק בצורכי רבים, כעוסק בדברי תורה.

ט  אין המתפלל מפסיק תפילתו, אלא מפני סכנת נפשות בלבד.  אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל פוסק הוא למלך גוי, שמא יהרגנו.  היה עומד בתפילה, וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו--יקצר; ואם אינו יכול, יפסיק.  וכן אם ראה נחשים ועקרבים באין כנגדו--אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין, פוסק ובורח; ואם לא היה דרכן להמית, אינו פוסק.

י  נשים ועבדים וקטנים, חייבין בתפילה.  וכל איש שפטור מקרית שמע, פטור מן התפילה; וכל המלווין את המת, אף על פי שאין למיטה צורך בהן, פטורין מן התפילה.