משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילה וברכת כוהנים

הלכות תפילה פרק ה

א  שמונה דברים, צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן; ואם היה דחוק, או נאנס, או שעבר ולא עשה אותן--אינן מעכבין.  ואלו הן--עמידה, ונוכח המקדש, ותיקון הגוף, ותיקון המלבוש, ותיקון המקום, והשווית הקול, והכריעה, וההשתחוויה.

ב  עמידה כיצד:  אין מתפללין אלא מעומד.  היה יושב בספינה או בעגלה--אם יכול לעמוד, יעמוד; ואם לאו, יישב במקומו ויתפלל.  חולה מתפלל, אפילו שוכב על צידו--והוא, שיכול לכוון את דעתו.  כן הצמא והרעב, הרי הן בכלל חולים--אם יש בו יכולת לכוון את דעתו, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל עד שיאכל וישתה.  היה רוכב על הבהמה--אף על פי שיש לו מי שיאחוז את בהמתו, לא יירד, אלא יישב במקומו ומתפלל, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

ג  נוכח המקדש כיצד:  היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל; היה עומד בארץ, מכוון פניו כנגד ירושלים; היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש; היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קודש הקודשים.  סומה, ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות, והמהלך בספינה--יכוון ליבו כנגד השכינה, ויתפלל.

ד  תיקון הגוף כיצד:  כשהוא עומד בתפילה, צריך לכוון את רגליו זו בצד זו; ונותן עיניו למטה, כאילו הוא מביט לארץ; ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמיים; ומניח ידיו על ליבו כפותין, הימנית על השמאלית.  ועומד כעבד לפני רבו, באימה ויראה ופחד.  ולא יניח ידיו, על חלציו.

ה  תיקון המלבוש כיצד:  מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר "השתחוו לה', בהדרת קודש" (דברי הימים א טז,כט; תהילים כט,ב; תהילים צו,ט).  ולא יעמוד לתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה.  ולא ברגליים מגולות, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבית הרגליים.  ובכל מקום, לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו, מפני שליבו טרוד בהן; ולא יאחוז מעות וכלים בידו.  אבל מתפלל הוא בלולב בידו בימות החג, מפני שהיא מצות היום.  היה משאוי על ראשו, והגיע זמן התפילה--אם היה פחות מארבעת קבין--מפשילו לאחוריו, ומתפלל; היה ארבעת קבין--מניחו על גבי קרקע, ואחר כך יתפלל.  דרך כל החכמים ותלמידיהם, שלא יתפללו אלא כשהן עטופין.

ו  תיקון המקום כיצד:  יעמוד במקום נמוך, ויחזיר פניו לכותל.  וצריך לפתוח חלונות או פתחים, כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, שנאמר "וכווין פתיחן ליה בעיליתיה, נגד ירושלם" (דנייאל ו,יא).  וקובע מקום לתפילתו, תמיד.  ואין מתפלל, בחורבה; ולא לאחורי בית הכנסת, אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת.  ואסור לישב בצד העומד בתפילה, או לעבור לפניו--עד שירחיק ממנו ארבע אמות.

ז  לא יעמוד במקום גבוה שלושה טפחים או יתר, ויתפלל; ולא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא.  היה בניין גבוה--אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות, שהוא שיעור הבית--הרי הוא כעלייה, ומותר להתפלל בו.  וכן אם היה מוקף מחיצה מכל רוחותיו--אף על פי שאין בו ארבע אמות, מותר להתפלל בו, מפני שאין גובהו ניכר, שהרי חלק רשות לעצמו.

ח  האומנין שהיו עושין בראש הכותל או בראש האילן, והגיע זמן התפילה--יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן; ואם היו בראש הזית או בראש התאנה--מתפללין במקומן, מפני שטורחן מרובה.  ומה הן מתפללין--אם היו עושין בסעודתן בלבד, מתפללין שלוש תפילות של תשע עשרה ברכות; היו עושין בשכרן, מתפללין הביננו.  ובין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן.

ט  השווית הקול כיצד:  לא יגביה קולו בתפילתו, ולא יתפלל בליבו--אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאוזניו בלחש.  ולא ישמיע קולו, אלא אם כן היה חולה; או שאינו יכול לכוון את ליבו, עד שישמיע קולו--הרי זה מותר:  ובלבד שלא יהיה בציבור, כדי שלא תיטרף דעתן מקולו.

י  כריעה כיצד:  המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה--בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף.  וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה.  וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם.

יא  במה דברים אמורים, בהדיוט.  אבל כוהן גדול--כורע בתחילת כל ברכה, ובסוף כל ברכה; והמלך--כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר תפילתו.

יב  [יא] ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה, מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו:  כלומר שהוא עומד לפני המלך, נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך; וקבעו שייפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך.

יג  [יב] כל הכריעות האלו--צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו--אינו חושש.

יד  [יג] השתחוויה כיצד:  אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל התחנונים שירצה.

טו  כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה--זו פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.

טז  [יד] כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה.  ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותם בקרקע.  ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.

יז  [טו] מנהג פשוט בכל ישראל, שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים וחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום.  ויש יחידים שנופלים על פניהם, בערבית.  וביום הכיפורים בלבד, נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית.