משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילה וברכת כוהנים

הלכות תפילה פרק א

א  מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה):  מפי השמועה למדו שעבודה זו--היא תפילה, ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה.  ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה.  ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; [ב] ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.

ב  אלא חיוב מצוה זו, כך הוא--שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו:  כל אחד כפי כוחו.

ג  אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה.  וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו--יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה.  והכול היו מתפללין נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה.  וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, עד עזרא.

ד  כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים; ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה.  וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר "ובניהם, חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים, לדבר יהודית--וכלשון, עם ועם" (נחמיה יג,כד).

ה  ומפני זה, כשהיה אחד מהם מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערב עימה לשונות אחרות.

ו  וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר:  שלוש ראשונות, שבח לה'; ושלוש אחרונות, הודיה; ואמצעייות, יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצורכי הציבור, כולן--כדי שיהיו ערוכות בפי הכול, וילמדו אותן במהרה, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה.  ומפני עניין זה, תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל--כדי שיהא כל עניין, ברכה ערוכה בפי העילג.

ז  [ה] וכן תיקנו שיהא מניין התפילות, כמניין הקרבנות--שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין.  וכל יום שיש בו קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף.  ותפילה שכנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת שחרית; ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים, היא הנקראת תפילת מנחה; ותפילה שכנגד המוספין, היא הנקראת תפילת המוספין.

ח  [ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" (ויקרא ו,ב), כעניין שנאמר "ערב ובוקר וצוהריים, אשיחה ואהמה" (תהילים נה,יח).  ואין תפילת ערבית חובה, כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה.

ט  [ז] וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה.

י  [ח] נמצאו התפילות בכל יום--שלוש, ערבית ושחרית ומנחה; ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים--ארבע, שלוש של כל יום ותפילת המוספין; וביום הכיפורים--חמש, ארבע אלו ותפילת נעילה.

יא  [ט] תפילות אלו--אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן:  אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו, הרשות בידו.  וכל אותן התפילות שיוסיף, כמו מקריב נדבות.  לפיכך צריך שיחדש דבר בתפילה בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת, דייו--כדי להודיע שהיא נדבה, ולא חובה.  ושלוש ראשונות ושלוש אחרונות--לעולם אין מוסיפין בהן, ואין פוחתין מהן, ואין משנין בהן דבר.

יב  [י] אין הציבור מתפללין תפילת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה; ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתיים, אחת חובת היום ואחת נדבה, לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף.  ויש מן הגאונים, מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהן נדבה, אלא חובת היום בלבד.