משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות קרית שמע

הלכות קרית שמע פרק ד

א  נשים ועבדים וקטנים, פטורין מקרית שמע; ומלמדין את הקטנים לקרות אותה בעונתה, ומברכין לפניה ולאחריה, כדי לחנכן במצוות.  מי שהיה ליבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצוות, פטור מקרית שמע.  לפיכך חתן שנשא בתולה--פטור מקרית שמע, עד שיבוא עליה, לפי שאין דעתו פנויה, שמא לא ימצא בתולים; ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל, חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך, שהרי נתקררה דעתו, וליבו גס בה אף על פי שלא בעל.

ב  אבל הנושא את הבעולה--אף על פי שהוא עוסק במצוה, חייב לקרות, הואיל ואין לו דבר שמשבש את דעתו.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו--פטור מקרית שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות.  ואם היה משמר את המת--אף על פי שאינו מתו, פטור מקרית שמע; ואם היו השומרים שניים--האחד משמר, והשני נשמט למקום אחר וקורא, וחוזר ומשמר, ונשמט האחר וקורא.  וכן החופר קבר למת, פטור מקרית שמע.

ד  אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן קרית שמע, אלא אם כן היה אדם גדול.  ואם התחילו והוציאוהו, והגיע זמן הקריאה והן מלווין את המת--כל שיש למיטה צורך בהן, כגון נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין היו לפני המיטה, בין היו לאחר המיטה--פטורין; ושאר המלווין שאין למיטה צורך בהן, חייבין.

ה  היו עוסקין בהספד, והגיע זמן קרית שמע--בזמן שהמת מונח לפניהן, נשמטים אחד אחד וקוראין וחוזרין להספד.  אין המת מוטל לפניהם, כל העם קורין קרית שמע; והאביל יושב ודומם, שאינו חייב לקרות עד שיקבור מתו.

ו  קברו את המת, וחזרו האבילים לקבל תנחומין, וכל העם הולכין אחריהן ממקום הקבר למקום שעומדין בו האבילים, לעשות שורה לקבל תנחומים--אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו, אלא ינחמו את האבילים, ואחר שייפטרו מהן יתחילו לקרות.  בני אדם העומדין בשורה--הפנימיים, שהן רואין את פני האבילים--פטורין מקרית שמע; והחיצונים--הואיל ואינן רואין את האבילים, חייבין בקרית שמע במקומן.

ז  כל מי שהוא פטור מלקרות קרית שמע--אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות, קורא:  והוא, שתהיה דעתו מיושבת עליו; אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל ותמיה--אינו רשאי לקרות, עד שתתיישב דעתו.

ח  כל הטמאין--חייבין בקרית שמע, ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן, אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום, כגון הנוגעין בשרץ או בנידה וזבה ומשכבן וכיוצא בהן.  ועזרא ובית דינו תיקנו שלא יקרא בעל קרי לבדו משאר הטמאין, עד שיטבול; ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כוח ברוב הציבור לעמוד בה--לפיכך בטלה.  וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קרית שמע, והן בעלי קראין, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אלא עומדין בטהרתן לעולם.