משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות קרית שמע

הלכות קרית שמע פרק ב

א  הקורא את שמע, ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון שהוא "שמע, ישראל:  ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד)--לא יצא ידי חובתו; והשאר--אם לא כיוון ליבו, יצא.  אפילו היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשייות האלו בעונת קריאה--יצא:  והוא, שכיוון את ליבו בפסוק ראשון.

ב  כל אדם, קורין כדרכן--בין עומדין, בין מהלכין, בין שוכבין, בין רוכבין על גבי בהמה.  ואסור לקרות קרית שמע, והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה.  אבל קורא הוא, והוא שוכב על צידו; ואם היה בעל בשר הרבה, ואינו יכול להתהפך על צידו, או שהיה חולה--נוטה מעט לצידו, וקורא.

ג  מי שהיה מהלך על רגליו--עומד בפסוק ראשון, והשאר קורא והוא מהלך.  היה ישן--מצערין אותו ומעירין אותו, עד שיקרא פסוק ראשון; ומכאן ואילך, אם אנסתו שינה, אין מצערין אותו.

ד  מי שהיה עוסק במלאכה--מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה, כולה; וכן האומנין בטילין ממלאכתן בפרשה ראשונה, כדי שלא תהיה קריאת עראי.  והשאר, קורא והוא עוסק במלאכתו.  אפילו היה עומד בראש האילן או בראש הכותל, קורא במקומו.  ומברך לפניה, ולאחריה.

ה  היה עוסק בתלמוד תורה, והגיע זמן קרית שמע--פוסק וקורא; ומברך לפניה, ולאחריה.  היה עוסק בצורכי רבים--לא יפסיק, אלא יגמור עסקיהן; ויקרא, אם נשאר עת לקרות.

ו  היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקין בדין--גומר, ואחר כך קורא קרית שמע.  ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה, ופסק וקרא--הרי זה משובח.

ז  מי שירד לטבול--אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא.  ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא, יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא.  ולא יתכסה לא במים שריחן רע, ולא במי המשרה; ולא במים צלולין, מפני שערוותו נראית בהן.  אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע, וקורא במקומו.

ח  הקורא קרית שמע--לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו:  כדי שלא תהיה קריאת עראי.  ואם עשה כן--אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה.  וצריך להשמיע לאוזנו, כשהוא קורא; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא.  וצריך לדקדק, באותייותיה; ואם לא דיקדק, יצא.

ט  כיצד מדקדק--ייזהר שלא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה; ולא יניד הנח, ולא יניח הנד.  לפיכך צריך ליתן ריוח, בין כל שתי אותות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה:  כגון "בכל לבבך", קורא "בכל" ושוהה וחוזר וקורא "לבבך"; וכן "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל".  וצריך לבאר זין של "תזכרו".  וצריך להאריך בדל של "אחד", כדי שימליכהו על השמיים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם; וצריך שלא לחטוף בחית, כדי שלא יהיה כאומר אי חד.

י  קורא אדם את שמע, בכל לשון שהוא מכירה; והקורא בכל לשון--צריך להיזהר מדברי שיבוש שבאותה הלשון, ומדקדק באותה הלשון, כמו שמדקדק בלשון הקודש, אם קרא בלשון הקודש.

יא  הקורא למפרע, לא יצא.  במה דברים אמורים, בסדר הפסוקים.  אבל אם הקדים פרשה לפרשה--אף על פי שאינו רשאי--אני אומר שיצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה.  קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה, הרי זה מגונה; קרא מילה אחת וכפלה, כגון שקרא שמע שמע, משתקין אותו.

יב  קראה סירוגין, יצא; אפילו שהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כולה, יצא--והוא, שיקרא על הסדר.  קראה מתנמנם, והוא מי שאינו לא ער ולא נרדם בשינה--יצא:  ובלבד, שיהא ער בפסוק ראשון.

יג  ספק קרא קרית שמע, ספק לא קרא--חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה.  אבל אם ידע שקרא, ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך--אינו חוזר ומברך.  קרא וטעה, יחזור למקום שטעה; נעלם ממנו בין פרשה לפרשה, ואינו יודע איזו פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל--חוזר לפרק ראשון, שהוא "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה).

יד  טעה באמצע הפרק, ולא ידע היכן פסק--חוזר לראש הפרק.  היה קורא "וכתבתם", ואינו יודע אם הוא ב"וכתבתם" שב"שמע" או ב"וכתבתם" שב"והיה אם שמוע"--חוזר ל"וכתבתם" שב"שמע"; ואם נסתפק לו אחר שקרא "למען ירבו"--אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך.

טו  היה קורא ופגע באחרים, או פגעו בו--אם היה בין פרק לפרק--פוסק ומתחיל ושואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו, כגון שפגע באביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה; ומשיב שלום, לכל אדם שנתן לו שלום.

טז  היה קורא באמצע הפרק--אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא בשלום מי שהוא מתיירא ממנו, כגון מלך או אנס וכיוצא בהן; אבל מי שהוא חייב בכבודו, כגון אביו או רבו--אם נתן לו שלום תחילה, פוסק ומשיב לו שלום.

יז  ואלו הן בין הפרקים--בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה ל"שמע", בין "שמע" ל"והיה אם שמוע", בין "והיה אם שמוע" ל"ויאמר".  אבל בין "ויאמר" לאמת ויציב, הרי הוא כאמצע הפרק, ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד.