משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות תשובה

הלכות תשובה פרק ב

א  איזו היא תשובה גמורה--זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח.  כיצד:  הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר--זה הוא בעל תשובה גמורה.  הוא ששלמה אומר "וזכור, את בוראך, בימי, בחורותיך" (קוהלת יב,א).

ב  ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה--אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא.  אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו--כל עוונותיו נמחלין:  שנאמר "עד אשר לא תחשך השמש" (קוהלת יב,ב), שהוא יום המיתה--מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.

ג  [ב] ומה היא התשובה--הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה,ז).  וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך" (ירמיהו לא,יח); ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו--אשר בך, ירוחם יתום" (הושע יד,ד).  וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.

ד  [ג] כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב--הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ; וכן הוא אומר "ומודה ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג).  וצריך לפרוט את החטא, שנאמר "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם, אלוהי זהב" (שמות לב,לא).

ה  [ד] מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו.  ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה.  וגולה ממקומו--שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

ו  [ה] ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ואומר להם אומנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם.  וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו--אין תשובתו גמורה, שנאמר "מכסה פשעיו, לא יצליח" (משלי כח,יג).

ז  במה דברים אמורים, בעבירות שבין אדם לחברו.  אבל שבינו לבין המקום--אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם:  אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהן בפני רבים, סתם.  וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר "אשרי, נשוי פשע; כסוי חטאה" (תהילים לב,א).

ח  [ו] אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה', בהימצאו; קראוהו, בהיותו קרוב" (ישעיהו נה,ו).  במה דברים אמורים, ביחיד; אבל בציבור--כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר "כה' אלוהינו, בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז).

ט  [ז] יום הכיפורים--הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל; לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים.  ומצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא ייחנק בסעודה קודם שיתוודה.  ואף על פי שהתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתוודה בלילי יום הכיפורים ערבית; וחוזר ומתוודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה.  והיכן מתוודה--יחיד, אחר תפילתו; ושליח ציבור, באמצע תפילתו בברכה רביעית.

י  [ח] הווידוי שנהגו בו כל ישראל--אבל חטאנו . . ., והוא עיקר הווידוי.  עבירות שהתוודה עליהן ביום הכיפורים זה--חוזר ומתוודה עליהן ביום הכיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו:  שנאמר "כי פשעיי, אני אדע; וחטאתי נגדי, תמיד" (תהילים נא,ה).

יא  [ט] אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן.  אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן--אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.

יב  אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו.

יג  לא רצה חברו למחול לו--מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו.  לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית.  לא רצה, מניחו והולך לו; וזה שלא מחל, הוא החוטא.  ואם היה רבו--הולך ובא אפילו אלף פעמים, עד שימחול לו.

יד  [י] לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום ייטור.  וזה הוא דרכם של זרע ישראל, וליבם הנכון.  אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א,יא); וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו לישראל, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב).

טו  [יא] החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה--מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך.  ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשיו; לא היה יודע לו יורש--יניחנו בבית דין, ויתוודה.