משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה פרק יב

א  אין מגלחין פאתי הראש, כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכומריהן--שנאמר "לא תקיפו, פאת ראשכם" (ויקרא יט,כז).  וחייב על כל פיאה ופיאה; לפיכך המגלח שני צדעיו, אפילו בבת אחת והתראה אחת--לוקה שתיים.

ב  אחד המגלח הפיאות בלבד ומניח שיער כל הראש, ואחד המגלח כל הראש כאחד--הואיל וגילח הפיאות, לוקה.  במה דברים אמורים, באיש המגלח; אבל האיש המתגלח, אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח.  והמגלח את הקטן, לוקה.

ג  [ב] האישה שגילחה פיאת ראש האיש, או שנתגלחה--פטורה, שנאמר "לא תקיפו, פאת ראשכם; ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט,כז):  כל שישנו בבל תשחית, ישנו בבל תקיף; ואישה אינה בבל תשחית, לפי שאין לה זקן.  לפיכך העבדים--הואיל ויש להן זקן, אסורין בהקפה.

ד  [ג] כל מצוות לא תעשה שבתורה--אחד אנשים ואחד נשים, חייבין:  חוץ מבל תקיף, ובל תשחית, ובל יטמא כוהן למתים.  וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן, ואינה תדירה--נשים פטורות:  חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה--שהנשים חייבות.

ה  [ד] טומטום ואנדרוגינוס, הרי הן ספק--נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה בכל מקום, וחייבין בכול; ואם עברו, אינן לוקין.

ו  [ה] אף על פי שהאישה מותרת לגלח פיאת ראשה, הרי היא אסורה לגלח פיאת ראש הזכר; ואפילו קטן, אסור לה לגלח לו.  [ו] ופיאה זו שמניחין בצדע, לא נתנו בה חכמים שיעור; ושמענו מזקנינו, שאינו מניח פחות מארבעים שערות.  ומותר ללקוט הפיאות במספריים, לא נאסר אלא השחתה של תער.

ז  דרך כומרי עבודה זרה היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן.  וחמש פיאות יש בו--לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל, ושיבולת הזקן.  ולוקה על כל פיאה ופיאה; ואם נטלן כולן כאחת, לוקה חמש.

ח  ואינו חייב עד שיגלחנו בתער--שנאמר "ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט,כז), גילוח שיש בו השחתה; לפיכך אם גילח זקנו במספריים, פטור.  ואין המתגלח לוקה, עד שיסייע.  ואישה--מותרת להשחית זקנה, אם היה לה שיער זקן; ואם השחיתה זקן האיש, פטורה.

ט  [ח] השפם--מותר לגלחו בתער, והוא השיער שעל גבי השפה העליונה; וכן השיער המדולדל מן השפה התחתונה.  ואף על פי שהוא מותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא לגלח קצתו, עד שלא יעכב אכילה ושתייה.

י  [ט] העברת השיער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערווה--אינו אסור מן התורה, אלא מדברי סופרים; והמעבירו, מכין אותו מכת מרדות.  במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים--כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים; אבל במקום שמעבירין השיער האנשים--אם העביר, אין מכין אותו.  ומותר להעביר שיער שאר אברים במספריים, בכל מקום.

יא  [י] לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבוש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש; ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבוש בגדי צבעונין וחלי זהב--במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי, אלא הנשים:  הכול, כמנהג המדינה.

יב  איש שעדה עדי אישה, ואישה שעדת עדי איש--לוקין.  המלקט שערות לבנות מתוך השחורות, מראשו או מזקנו--משילקט שערה אחת, לוקה מפני שעדה עדי אישה; וכן אם צבע שיערו שחור--משיצבע שערה לבנה אחת, לוקה.

יג  טומטום ואנדרוגינוס--אינו עוטף כאישה, ולא מגלח ראשו כאיש; ואם עשה כן, אינו לוקה.

יד  [יא] "כתובת קעקע" (ויקרא יט,כח) האמורה בתורה, הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה.  ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה--לוקה.

טו  כתב ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה--פטור:  עד שיכתוב ויקעקע, שנאמר "וכתובת קעקע" (ויקרא יט,כח).  במה דברים אמורים, בכותב.  אבל זה שכתבו בבשרו וקיעקעו בו--אינו חייב אלא אם סייע, כדי שיעשה מעשה; אבל אם לא עשה כלום, אינו לוקה.

טז  [יב] השורט שריטה אחת על המת--לוקה, שנאמר "ושרט לנפש, לא תיתנו בבשרכם" (ויקרא יט,כח):  אחד ישראל, ואחד כוהן.  שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד--לוקה חמש:  והוא, שהתרו בו על כל אחת ואחת.

יז  [יג] גדידה ושריטה, אחת היא.  וכשם שהיו הגויים שורטים בבשרם על מתיהן מפני הצער--כך היו חובלין בעצמן לעבודה זרה, שנאמר "ויתגודדו כמשפטם" (מלכים א יח,כח).  גם זה אסרה תורה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א):  אלא שעל המת--בין שרט בידו בין שרט בכלי, לוקה.  ולעבודה זרה--בכלי, חייב מלקות; בידו, פטור.

יח  [יד] ובכלל אזהרה זו, שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר--שדבר זה גורם למחלוקת גדולה:  וכתוב "לא תתגודדו" (דברים יד,א), לא תיעשו אגודות אגודות.

יט  [טו] הקורח קורחה על המת--לוקה, שנאמר "ולא תשימו קורחה בין עיניכם--למת" (דברים יד,א).  אחד ישראל ואחד כוהן שקרח על המת, אינו לוקה אלא אחת.  הקורח ארבע או חמש קורחות על מת אחד, לוקה כמניין הקורחות--והוא שהתרו בו, על כל קורחה וקורחה.

כ  אחד הקורח בידו, או בסם.  הטביל חמש אצבעותיו בסם, והניחם בחמש מקומות בראשו בבת אחת--הואיל וקרח חמש קורחות--אף על פי שהיא התראה אחת, לוקה חמש:  שהרי כולן באין כאחת.  וחייב על כל הראש כבין העיניים, שנאמר "לא יקרחו קורחה בראשם" (ויקרא כא,ה).  וכמה שיעור הקורחה--כדי שייראה מראשו כגריס פנוי, בלא שיער.

כא  [טז] הקורח ראשו, או השורט בבשרו, על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים--פטור; ואינו לוקה אלא על המת בלבד, או השורט לעבודה זרה.

כב  הקורח קורחה בראשו של חברו, והשורט שריטה בבשר חברו, והכותב כתובת קעקע בבשרו של חברו, והיה חברו מסייע--בזמן ששניהם מזידין, שניהם לוקין; אחד שוגג ואחד מזיד--המזיד משניהם לוקה, והשוגג פטור.