משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה פרק יא

א  אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן--לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן:  שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג), ונאמר "ובחוקותיהם, לא תלכו" (ויקרא יח,ג), ונאמר "הישמר לך, פן תינקש אחריהם" (דברים יב,ל).  הכול בעניין אחד הוא מזהיר:  שלא יידמה להן--אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו.  וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ,כו).

ב  לא ילבוש במלבוש המיוחד להן.  ולא יגדל ציצית, כמו ציצית ראשם; ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הוא הנקרא בלורית; ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שהן עושין.  ולא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה זרה כדי שייכנסו בהן רבים, כמו שהן עושין.  וכל העושה אחת מאלו, וכיוצא בהן--לוקה.

ג  [ב] גוי שהיה מסתפר מישראל--כיון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח, שומט את ידו.  [ג] ישראל שהיה קרוב למלכות, וצרך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי למי שלא יידמה להן--הרי זה מותר ללבוש כמלבושן, ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין.

ד  אין מנחשין כגויים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו).  כיצד הוא הניחוש:  כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי.  וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני.  וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול.  וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם.  וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.

ה  מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי, אישה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, ומעת שקניתיה העשרתי, וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות, ישמח ויאמר זה סימן טוב--כל אלו וכיוצא בהן, מותר:  הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר.

ו  איזה הוא קוסם--זה העושה מעשה משאר המעשייות, כדי שיישום ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה; או שיאמר שראוי לעשות כך, והיזהרו מכך.

ז  יש מן הקוסמים שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית ומדמין ואומרין.  ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו, ומכה בו עד שתיפנה מחשבתו ומדבר--הוא שהנביא אומר "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו" (הושע ד,יב).  [ז] ואסור לקסום, ולשאול לקוסם:  אלא שהשואל לקוסם, מכין אותו מכת מרדות; אבל הקוסם עצמו, אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן--לוקה, שנאמר "לא יימצא בך . . . קוסם קסמים" (דברים יח,י).

ח  איזה הוא מעונן--אלו נותני העיתים, שאומרין באצטגנינות יום פלוני רע, יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.

ט  אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה.  וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמיים--הרי זה לוקה, שנאמר "ולא תעוננו" (ויקרא יט,כו).  וכן האוחז את העיניים, ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תימהון והוא לא עשה--הרי זה בכלל מעונן, ולוקה.

י  איזה הוא חובר--זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק; והאומר כך וכך על האיש, אינו ניזוק מהן; ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו:  הכול אסור.  והחובר עצמו שאחז בידו כלום, או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו--הרי זה לוקה, שנאמר "לא יימצא בך . . . וחובר, חבר" (דברים יח,י-יא).

יא  אבל אם אמר דברים בלבד, ולא הניד לא אצבע ולא ראש, ולא היה בידו כלום, וכן אדם שאמר עליו החובר אותן הקולות, והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה--מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר.  וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, "לא ירעו, וגם היטב אין אותם" (ירמיהו י,ה).

יב  [יא] מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו:  אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.

יג  [יב] הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן--לא דיי להן שהן בכלל חוברים ומנחשים:  אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר "ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב).  אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים--הרי זה מותר.

יד  [יג] איזה הוא דורש אל המתים--זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו.  ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם--כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום.  כללו של דבר:  כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו--לוקה, שנאמר "לא יימצא בך . . . ודורש אל המתים" (דברים יח,י-יא).

טו  [יד] אסור לשאול בעל אוב או בעל יידעוני, שנאמר "לא יימצא בך . . . ושואל אוב ויידעוני" (דברים יח,י-יא).  נמצאת למד, שבעל אוב ויידעוני עצמן--בסקילה.  והנשאל בהן--באזהרה, ומכין אותו מכת מרדות; ואם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמרן, לוקה.

טז  [טו] המכשף, חייב סקילה:  והוא, שעשה מעשה כשפים; אבל האוחז את העיניים, והוא שייראה שעשה והוא לא עשה--לוקה מכת מרדות, מפני שלא עשה.  וזה שנאמר במכשף בכלל "לא יימצא בך" (דברים יח,י), לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, ואין לוקין עליו, שנאמר "מכשפה, לא תחייה" (שמות כב,יז).

יז  [טז] ודברים האלו--כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן.  ואין ראוי לישראל, שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה:  שנאמר "כי לא נחש ביעקוב, ולא קסם בישראל" (במדבר כג,כג), ונאמר "כי הגויים האלה, אשר אתה יורש אותם--אל מעוננים ואל קוסמים, ישמעו; ואתה--לא כן, נתן לך ה' אלוהיך" (דברים יח,יד).

יח  כל המאמין בדברים אלו, וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן--אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה.  אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות--שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינן דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן.  ומפני זה אמרה תורה, כשהזהירה על כל אלו ההבלים, "תמים תהיה, עם ה' אלוהיך" (דברים יח,יג).