משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה פרק ח

א  כל שאין בו תפוסת יד אדם, ולא עשהו--אם נעבד, הרי זה מותר בהנאה.  לפיכך הגויים העובדים את ההרים, ואת הגבעות, ואת האילנות הנטועין מתחילתן לפירות, ואת המעיינות הנובעים לרבים, ואת הבהמה--הרי אלו מותרין בהנאה; ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן, ואותה הבהמה.  ואין צריך לומר, בהמה שהוקצת לעבודה זרה, שהיא מותרת באכילה:  בין שהקצוה לעובדה, בין שהקצוה להקריבה--הרי זו מותרת.

ב  במה דברים אמורים שאין הבהמה נאסרת, בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה זרה; אבל אם עשה בה מעשה כל שהוא, אסרה.  כיצד, כגון ששחט בה סימן לעבודה זרה.  עשה אותה חליפין לעבודה זרה, אסרה; וכן חליפי חליפין:  מפני שנעשת כדמי עבודה זרה.

ג  במה דברים אמורים, בבהמת עצמו; אבל אם שחט בהמת חברו לעבודה זרה או החליפה--לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ד  המשתחווה לקרקע עולם, לא אסרה; חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה, אסרה.  [ב] מים שעקרן הגל והשתחווה להן, לא אסרן; נטלן בידו והשתחווה להן, אסרן.  אבני הר שנידלדלו, ועבדן במקומן--מותרות, שהרי אין בהן תפוסת יד אדם.

ה  [ג] ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה, ולא השתחווה, ובא גוי והשתחווה לה--אסרה בהנאה, שזקיפתה מעשה; וכן אם זקף ביצה, ובא גוי והשתחווה לה--אסרה.  חתך דלעת וכיוצא בה, והשתחווה לה--אסרה; השתחווה לחצי הדלעת, והחצי האחר מעורה בו--הרי זה אסור מספק, שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד.

ו  אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד--אסור בהנאה, וזו היא "אשרה" (דברים טז,כא) האמורה בתורה.  היה אילן נטוע, וגידעו ופסלו לשם עבודה זרה, אפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן, והוציא שריגים--כורת את השריגים, והן אסורין בהנאה; ושאר האילן, מותר.  וכן המשתחווה לאילן--אף על פי שלא נאסר גופו--כל השריגים והעלים והלולבין והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד, הרי אלו אסורין בהנאה.

ז  אילן שהיו הגויים משמרין את פירותיו, ואומרין שהן מוכנין לעשות מהן שיכר לבית עבודה זרה פלונית, ועושין מהן שיכר, ושותין אותו ביום אידם--הרי זה האילן אסור בהנאה, מפני שסתמו שהוא אשרה, ולפיכך עושין בפירותיו כך, שזו היא חוקה של אשרה.

ח  [ד] אילן שמעמידין תחתיו עבודה זרה--כל זמן שהיא תחתיו, אסור בהנאה; ניטלה מתחתיו עבודה זרה--הרי זה מותר, מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד.

ט  בית שבנה אותו הגוי מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד, וכן המשתחווה לבית בנוי--הרי זה אסור בהנאה.  היה בנוי, וסיידו וכיירו לשם עבודה זרה עד שנתחדש--נוטל מה שחידש, והחידוש אסור בהנאה, מפני שעשהו לעובדו; ושאר הבית, מותר.  הכניס עבודה זרה לתוך הבית--כל זמן שהיא שם, הבית אסור בהנאה; הוציאה, הותר הבית.

י  וכן אבן שחצבה מתחילה לעובדה, אסורה בהנאה.  הייתה חצובה, וציירה וכיירה שתיעבד--אפילו צייר וכייר בגוף האבן, ואין צריך לומר אם סייד עליה--נוטל מה שחידש, והוא אסור בהנאה, הואיל ונעשה שייעבד; ושאר האבן, מותר.  [ה] אבן שהעמיד עליה עבודה זרה, הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה; סילק עבודה זרה, האבן מותרת.

יא  מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה, ונפל--אסור לבנותו.  כיצד הוא עושה:  כונס לתוך שלו, ובונה; ואותו הריוח--ממלאהו קוצים או צואה, כדי שלא ירחיב בבית עבודה זרה.  היה הכותל שלו ושל עבודה זרה, יידון מחצה למחצה:  מחצה שלו, מותר בהנאה; ושל עבודה זרה, אסור--אבניו ועציו ועפרו, הכול אסור בהנאה.

יב  [ו] כיצד מאבד עבודה זרה, ושאר דברים שהן אסורין בגללה כגון משמשיה ותקרובת שלה--שוחק וזורה לרוח, או שורף ומטיל לים המלח.

יג  [ז] דבר שאין בו תפוסת יד אדם שנעבד, כגון הרים ובהמה ואילן--אף על פי שהנעבד עצמו מותר בהנאה, ציפוייו אסורין בהנאה; והנהנה בכל שהוא מהן--לוקה, שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דברים ז,כה).  וכל ציפויי עבודה זרה, הרי הן בכלל משמשיה.

יד  [ח] עבודה זרה של גויים, שביטלוה גויים קודם שתבוא ליד ישראל--הרי זו מותרת בהנאה:  שנאמר "פסילי אלוהיהם, תשרפון באש" (דברים ז,כה), בשבאו לידינו והן נוהגין בהן אלוהות; אבל אם ביטלום, הרי אלו מותרין.

טו  [ט] עבודה זרה של ישראל, אינה בטילה לעולם; אפילו היה לגוי בה שותפות, אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם, וטעונה גניזה.  וכן עבודה זרה של גוי שבאת ליד ישראל, ואחר כך ביטלה הגוי--אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם.  ואין ישראל מבטל עבודה זרה, ואפילו ברשות הגוי.

טז  גוי קטן או שוטה, אינו מבטל עבודה זרה.  וגוי שביטל עבודה זרה--בין שלו, בין של גויים אחרים, בעל כורחו, אף על פי שאנסו ישראל על כך--הרי זו בטילה:  ובלבד שיהא הגוי המבטל, עובד עבודה זרה; אבל מי שאינו עובד, אין ביטולו ביטול.

יז  המבטל עבודה זרה, ביטל משמשיה; ביטל משמשיה, משמשיה מותרין, והיא אסורה בהנאה כמו שהייתה, עד שיבטלה.  ותקרובת עבודה זרה, אינה בטילה לעולם.

יח  [י] כיצד מבטלה:  קטע ראש אוזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה בפניה אף על פי שלא חיסרה, או שמכרה לצורף ישראל--הרי זו בטילה.  אבל אם מישכנה, או מכרה לגוי או לישראל שאינו צורף, או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, גנבוה ליסטים ולא תבעה, רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה--הרי זו אינה בטילה.

יט  [יא] עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום--מותרת בהנאה, שהרי ביטלוה; בשעת מלחמה--אסורה, מפני שלא הניחוה אלא מפני המלחמה.  עבודה זרה שנשברה מאליה--שבריה אסורין בהנאה, עד שיבטלוה; לפיכך המוצא שברי עבודה זרה--הרי אלו אסורין בהנאה, שמא לא ביטלוה הגויים.  ואם הייתה של פרקים, והדיוט יכול להחזירה--צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה; ואם אינו יכול להחזירה--כיון שביטל אבר אחד ממנה, בטלו כל השברים.

כ  [יב] מזבח עבודה זרה שנפגם--עדיין הוא אסור בהנאה, עד שיינתץ רובו ביד גויים; ובימוס שנפגם, מותר.  איזה הוא בימוס ואיזה הוא מזבח--בימוס, אבן אחת; מזבח, אבנים הרבה.  וכיצד מבטלין אבני מרקוליס:  כיון שבנה בהן בניין, או חיפה בהן את הדרכים, וכיוצא באלו--הרי הן מותרות בהנאה.

כא  כיצד מבטלין את האשרה:  קירסם ממנה עלה, זירד ממנה יונק, נטל ממנה מקל או שרביט, או ששפיה שלא לצורכה--הרי זו בטילה.  שפיה לצורכה--היא אסורה, ושפייה מותרין.  ואם הייתה של ישראל--בין לצורכה בין לצורכו, בין היא בין שפייה--אסורין לעולם:  שעבודה זרה של ישראל, אין לה ביטול לעולם.