משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה פרק ו

א  העושה אוב או יידעוני--ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל; היה שוגג, מביא חטאת קבועה.

ב  כיצד מעשה האוב--זה שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עימו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאוד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו.

ג  וכן הלוקח גולגולת של מת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחייו שפל עד מאוד ומשיבו.  כל אלו, מעשה אוב הן; והעושה אחד מהן, נסקל.

ד  [ב] כיצד מעשה היידעוני--מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר, ועושה מעשייות אחרות, עד שייפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידין להיות.  וכל אלו, מיני עבודה זרה הן; ואזהרה שלהן מניין, תלמוד לומר "אל תפנו אל האובות ואל היידעונים" (ויקרא יט,לא).

ה  [ג] הנותן מזרעו למולך--ברצונו בזדון, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה.  ואם עשה בעדים והתראה--נסקל, שנאמר "אשר ייתן מזרעו למולך, מות יומת; עם הארץ, ירגמוהו באבן" (ויקרא כ,ב).  ואזהרה שלו מניין--שנאמר "ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך" (ויקרא יח,כא), ולהלן הוא אומר "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח,י).

ו  כיצד היו עושין--מדליק אש גדולה, ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרין עובדי האש, ואותן הכומרין נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותן; ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכומרין, ומעביר אותו ברגלו מצד לצד אחר בתוך השלהבת:  לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודה זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד הייתה עבודת זה ששמו מולך.  לפיכך העושה עבודה זו לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך, פטור.

ז  [ד] אינו חייב כרת או סקילה, עד שימסור למולך ויעבירו ברגלו באש דרך העברה; מסר ולא העביר, העביר ולא מסר, או שמסר והעביר שלא דרך העברה--פטור.  ואינו חייב, עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו:  שנאמר "כי מזרעו, נתן למולך" (ויקרא כ,ג)--מקצתו, ולא כולו.

ח  [ה] אחד זרע כשר, ואחד זרע פסול; אחד בניו ובנותיו, ואחד בניהם ובני בניהם:  על כל יוצאי ירכו הוא חייב, מפני שהן זרעו.  אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו, או שהעביר עצמו--פטור.  העביר אחד מזרעו, והוא ישן או שהיה סומה--פטור.

ט  [ו] מצבה שאסרה תורה--היא בניין שיהיו הכול מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תקים לך, מצבה, אשר שנא, ה' אלוהיך" (דברים טז,כב).  וכל המקים מצבה, לוקה.

י  וכן אבן משכית האמורה בתורה--אף על פי שהוא משתחווה עליה לשם, לוקה:  שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א).  מפני שכן היה דרך עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'.  ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן, ונמצא כולו מוטל עליה--שזו היא השתחוויה האמורה בתורה.

יא  [ז] במה דברים אמורים, בשאר הארצות; אבל במקדש, מותר להשתחוות לה' על האבנים:  שנאמר "לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א)--"בארצכם" אין אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש.

יב  ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסייות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם, ובין האבנים.  ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן--הולך למקום אחר ומשתחווה, או שוחה על צידו ומטה:  כדי שלא ידביק פניו באבן.

יג  [ח] המשתחווה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידיים ורגליים--אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.  אבל לעבודה זרה--אחד השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, או השתחוויה בלא פישוט ידיים ורגליים--משעה שיכבוש פניו בקרקע לה, נסקל.

יד  [ט] הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל--אף על פי שעשה אותו נואי למקדש, ויופי לו--הרי זה לוקה, שנאמר "לא תיטע לך אשרה, כל עץ" (דברים טז,כא):  מפני שזה היה דרך עבודה זרה--נוטעין אילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם.

טו  [י] ואסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש, כדרך שעושין בחצרות, אף על פי שהוא בניין, ואינו עץ נטוע--הרחקה יתרה, שנאמר "כל עץ" (דברים טז,כא); אלא כל האכסדראות והסככות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש--של אבן היו, לא של עץ.