משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה פרק ה

א  המסית אחד מישראל, בין איש בין אישה--הרי זה נסקל, אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבודה זרה:  אלא מפני שהורהו לעבוד.  בין שהיה המסית הדיוט, בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד איש או אישה, או יחידים--מיתתו בסקילה.  [ב] המסית את רוב אנשי העיר--הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית.

ב  היה זה שהדיח רוב העיר נביא, מיתתו בסקילה.  והנידחים, הרי הן כיחידים, ואינן כאנשי עיר הנידחת, עד שיהיו המדיחים שניים.  ואחד האומר אמרה לי עבודה זרה עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודה זרה--הרי זה נביא שהדיח; ואם הודחו אחריו רוב העיר, נסקל.

ג  המסית שהסית, בין בלשון רבים בין בלשון יחיד--הרי זה נסקל.  כיצד--האומר לחברו אעבוד עבודה זרה, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, בעבודה פלונית שדרך אותה עבודה זרה להיעבד בה; אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח; אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר; אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך; אשתחווה, אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה:  הרי זה מסית.

ד  הסית לשניים, הרי הן עדיו; והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו שכך אמר להן, וסוקלין אותו.  [ג] ואין המסית צריך התראה.  אמר לאחד, הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך, ומערים עליו עד שיסית בפני שניים, כדי להורגו.  אם לא רצה המסית להסית לשניים, מצוה להכמין לו; כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמנין עליהן--חוץ מזה.

ה  כיצד מכמנין לו:  המוסת מביא שניים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו המסית וישמעו דבריו, ולא יראה אותן.  והוא אומר למסית, אמור מה שאמרת לי בייחוד; והוא אומר לו, והמוסת משיבו היאך נניח את אלוהינו שבשמיים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים.  אם חזר בו, או ששתק--פטור; ואם אמר לו כך היא חובתנו, וכך יפה לנו--העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.

ו  [ד] מצוה ביד המוסת להורגו, שנאמר "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו" (דברים יג,י).  ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר "לא תאבה לו" (דברים יג,ט).  ולפי שנאמר בשונא "עזוב תעזוב, עימו" (שמות כג,ה), יכול אתה עוזב לזה--תלמוד לומר, "ולא תשמע אליו" (דברים יג,ט).  ולפי שנאמר "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), יכול אין אתה עומד על דמו של זה--תלמוד לומר, "לא תחוס עינך" (דברים יג,ט).

ז  ואסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר "לא תחמול" (דברים יג,ט); ואם ידע לו חובה--אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר "ולא תכסה עליו" (שם).  ואזהרה להדיוט המסית מניין, שנאמר "וכל ישראל--ישמעו, וייראון; ולא יוסיפו לעשות" (דברים יג,יב).

ח  [ה] המסית אחרים לעובדו, ואמר להם עבדוני--אם עבדו אותו, נסקל; ואם לא עבדוהו--אף על פי שקיבלו ממנו ואמרו לו הין, אינו נסקל.  אבל אם הסית לעבודת איש אחר, או לשאר מיני עבודה זרה--אם קיבל ממנו, ואמר הין נלך ונעבוד--אף על פי שעדיין לא עבד, שניהם נסקלין המסית והמוסת:  שנאמר "לא תאבה לו, ולא תשמע" (דברים יג,ט)--הא שמע ואבה, חייב.

ט  [ו] נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד--זה האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך, או שלא לעשות כך וכך.  אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור--אם התרו בו בפני שניים--הרי זה נחנק, שנאמר "ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים--ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ).  ואזהרה שלו, מכלל שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג).

י  [ז] ואסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה, ואין שואלין ממנו אות ומופת; ואם עשה מעצמו--אין משגיחין עליו, ואין מהרהרין בו.  וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן--עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תשמע, אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג,ד).

יא  וכן נביא השקר--מיתתו בחנק, אף על פי שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע:  שנאמר "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא ציוויתיו לדבר, ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים--ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ).

יב  [ח] אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חברו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו--הרי זה נביא שקר, ומיתתו בחנק.

יג  [ט] כל המונע עצמו מהריגת נביא שקר מפני מעלתו, שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "בזדון דיברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים יח,כב).  וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה, או הפוחד וירא מדבריו--הרי זה בכלל "לא תגור ממנו" (דברים יח,כב).  ואין דנין נביא שקר, אלא בבית דין של שבעים ואחד.

יד  [י] הנודר בשם עבודה זרה, והנשבע בה--לוקה, שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג):  אחד הנשבע בה לעצמו, ואחד הנשבע בה לגוי.  ואסור להשביע לגוי ביראתו.  ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה--אסור, שנאמר "לא תזכירו".  [יא] לא יאמר אדם לחברו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית וכיוצא בזה.  וכל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקודש--מותר להזכיר שמה, כגון פעור ובל ונבו וגד וכיוצא בהן.  ואסור לגרום לאחרים שיידרו ושיקיימו, בשם עבודה זרה; ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה, והוא הנשבע בשמה.