משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה פרק ב

א  עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים--לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם.  ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה--הרי זה עובד עבודה זרה.

ב  ועניין זה, הוא שהזהירה עליו תורה ואמרה "ופן תישא עיניך השמיימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים . . . אשר חלק ה' אלוהיך, אותם, לכול העמים" (דברים ד,יט):  כלומר שמא תשוט בעין ליבך ותראה שאלו הם המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותם לכל העמים להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם; ותאמר שראוי להשתחוות להן, ולעובדן.  ובעניין זה ציווה ואמר "הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז)--כלומר שלא תטעו בהרהורי הלב לעבוד אלו, להיותם סרסור ביניכם ובין הבורא.

ג  [ב] ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה.  ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה.  ואפילו להסתכל בדמות הצורה--אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).  ובעניין זה נאמר "ופן תדרוש לאלוהיהם לאמור, איכה יעבדו" (דברים יב,ל)--שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף על פי שאין אתה עובד:  שדבר זה גורם לך להיפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר "ואעשה כן, גם אני" (שם).  [ג] וכל הלאוין הללו בעניין אחד הן, והוא שלא ייפנה אחר עבודה זרה; וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה, הרי זה לוקה.

ד  ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה--מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב:  מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.

ה  כיצד:  פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה.  ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.

ו  ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת.  כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות.  ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.

ז  [ד] מצות עבודה זרה, כנגד כל המצוות כולן היא:  שנאמר "וכי תשגו--ולא תעשו, את כל המצוות . . ." (במדבר טו,כב)--ומפי השמועה למדו, שבעבודה זרה הכתוב מדבר.  הא למדת, שכל המודה בעבודה זרה--כפר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים, מאדם עד סוף העולם:  שנאמר "מן היום אשר ציווה ה', והלאה--לדורותיכם" (במדבר טו,כג).  וכל הכופר בעבודה זרה, מודה בכל התורה כולה; והיא עיקר כל המצוות, כולן.

ח  [ה] ישראל שעבד עבודה זרה--הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה; ומשומד לעבודה זרה, הרי הוא משומד לכל התורה כולה.

ט  וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים.  ואין מקבלין אותן בתשובה, לעולם--שנאמר "כל באיה, לא ישובון; ולא ישיגו, אורחות חיים" (משלי ב,יט).  והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות, בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט בנפש ביד רמה; ואומרין, שאין בזה עוון.  ואסור לספר עימהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר "אל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה,ח).  ומחשבת מין, לעבודה זרה.

י  [ו] כל המודה בעבודה זרה, שהיא אמת--אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא; ואחד העובד עבודה זרה, ואחד המגדף את השם--שנאמר "והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר--את ה', הוא מגדף" (במדבר טו,ל).  לפיכך תולין עובד עבודה זרה, כמו שתולין את המגדף; ושניהם, נסקלין.

יא  ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה, ששניהם כופרים בעיקר הן; [ז] ואלו הן דיני המגדף:

יב  אין המגדף חייב סקילה, עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותייות שהוא אלף דלת נון יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין--שנאמר "ונוקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד,טז), על השם המיוחד חייב סקילה; ועל שאר הכינויין, באזהרה.  ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד הא ואו הא; ואני אומר שעל שניהם, הוא נסקל.

יג  [ח] אזהרה של מגדף מניין, שנאמר "אלוהים, לא תקלל" (שמות כב,כז).  בכל יום ויום, דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.  נגמר הדין, מוציאין את כל האדם לחוץ; ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן, וקורעין ולא מאחין.  והעד השני אומר, אף אני כמותו שמעתי.  ואם היו עדים רבים, צריך כל אחד ואחד מהן לומר, כזה שמעתי.

יד  [ט] מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור, אינו כלום, אלא כיון שגידף בעדים, נסקל.  מי שגידף את השם בשם עבודה זרה, קנאין פוגעין בו והורגין אותו.  ואם לא הרגוהו קנאין, ובא לבית דין--אינו נסקל:  עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין.

טו  [י] כל השומע ברכת השם, חייב לקרוע; ואפילו על ברכת הכינוי, חייב לקרוע:  והוא, שישמענה מישראל.  ואחד השומע, או השומע מן השומע.  אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע; ולא קרעו אליקים ושבנא, אלא מפני שרבשקה משומד היה.

טז  כל העדים והדיינין, סומכין ידיהן אחד אחד על ראש המגדף, ואומרין לו, דמך בראשך שאתה גרמת לך.  ואין בכל הרוגי בית דין, מי שסומכין עליו, אלא מגדף בלבד, שנאמר "וסמכו כל השומעים" (ויקרא כד,יד).