משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות דעות

הלכות דעות פרק ב

א  חולי הגוף, טועמים המר מתוק והמתוק מר.  ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר--הכול לפי רוב החולי.  כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווים ואוהבים הדעות הרעות; ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאוד, לפי חוליים.  וכן ישעיהו אומר באנשים הללו, "הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע:  שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו ה,כ).  ועליהם נאמר "העוזבים, אורחות יושר--ללכת, בדרכי חושך" (משלי ב,יג).

ב  ומה היא תקנת חולי נפשות--ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות, שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה.  והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם--עליהם אמר שלמה, "ומוסר, אווילים בזו" (משלי א,ז).

ג  [ב] וכיצד היא רפואתם:  מי שהוא בעל חמה--אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מליבו.  ואם היה גבה לב--ינהיג עצמו בביזיון הרבה, ויישב למטה מן הכול, וילבוש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו:  עד שייעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך הטובה; ולכשיחזור לדרך האמצעית, ילך בה כל ימיו.

ד  ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות:  אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה.

ה  [ג] ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד.  ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד.  ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח.  ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד).  ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.

ו  וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.  ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.

ז  אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה.  ואמרו שכל הכועס--אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.  בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים.  וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים:  הן עלובין, ואינן עולבין; שומעין חרפתם, ואינן משיבין; עושין מאהבה, ושמחין בייסורים.  עליהם הכתוב אומר, "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא).

ח  [ד] לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא בדבר חכמה או בדברים שהוא צריך להן לחיי גופו.  אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטילה כל ימיו--וזו היא שיחת רוב כל אדם.  ואפילו בצורכי הגוף, לא ירבה אדם דברים.  ועל זה ציוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים, מביא חטא; ואמרו לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה.

ט  וכן בדברי תורה ובדברי חכמה--יהיו דברי החכם מועטים, וענייניהם מרובים.  והוא שציוו חכמים ואמרו, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.  אבל אם היו הדברים מרובים והעניין מועט, הרי זו סכלות; ועל זה נאמר "כי בא החלום, ברוב עניין; וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב).

י  [ה] סייג לחכמה, שתיקה.  לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר; וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון.  הוא ששלמה אומר, "דברי חכמים, בנחת נשמעים" (קוהלת ט,יז).

יא  [ו] אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי.  ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו; והעניין שבלב, הוא הדבר שבפה.  ואסור לגנוב דעת הברייות, ואפילו דעת הגוי.

יב  כיצד--לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה.  ולא יסרב בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת, והוא יודע שאינו מקבל; ויפתח לו חבייות שהוא צריך לפתוח אותן למוכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח.  וכן כל כיוצא בזה.  אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת, אסורה; אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות.

יג  [ז] לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן--אלא שמח.  כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה.  וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל; אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות.

יד  וכן לא יהיה בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצל ובטיל ממלאכה, אלא בעל עין טובה:  מעט עסק, ועוסק בתורה; ואותו המעט שהוא חלקו, ישמח בו.  ולא יהיה לא בעל קטטה ולא בעל קנאה, ולא בעל תאווה ולא רודף אחר הכבוד.  כך אמרו חכמים, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.  כללו של דבר--ילך במידה הבינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית; והוא ששלמה אומר, "וכל דרכיך, ייכונו" (משלי ד,כו).