משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות יסודי התורה

הלכות יסודי התורה פרק ה

א  כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (שם).  כיצד--בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג:  שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה)--ולא שימות בהם.  ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.

ב  במה דברים אמורים, בשאר מצוות--חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים.  אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור.

ג  במה דברים אמורים, בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אישה לבועלה וכיוצא בזה.  אבל אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד--אם היה בינו לבין עצמו, ואין שם עשרה מישראל--יעבור ואל ייהרג; ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל--ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד.

ד  [ג] וכל הדברים האלו, שלא בשעת השמד.  אבל בשעת השמד, והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות--ייהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין גויים.

ה  [ד] כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר--הרי זה מתחייב בנפשו.  וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר--הרי זה קידש את השם.  ואם היה בעשרה מישראל--הרי זה קידש את השם ברבים, כדנייאל חנניה מישאל ועזריה וכרבי עקיבה וחבריו; ואלו הם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם, ועליהם נאמר "כי עליך, הורגנו כל היום; נחשבנו, כצאן טבחה" (תהילים מד,כג), ועליהם נאמר "אספו לי, חסידיי--כורתי בריתי, עלי זבח" (תהילים נ,ה).

ו  וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג--הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם.  ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס:  שאין מלקין וממיתין, אלא לעובר ברצונו בעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך, "ונתתי אני את פניי באיש ההוא" (ראה ויקרא כ,ג; ויקרא כ,ה); ומפי השמועה למדו, "ההוא" לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

ז  ומה אם עבודה זרה, שהיא חמורה מן הכול, העובד אותה באונס אינו חייב כרת, ואין צריך לומר מיתת בית דין--קל וחומר לשאר מצוות האמורות בתורה.  ובעריות, הוא אומר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו).

ח  [ה] נשים שאמרו להם גויים, תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכם--יטמאו את כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.  וכן אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולכם--ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.  ואם ייחדוהו להם ואמרו, תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם--אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להם, ואין מורין להם כן, לכתחילה; ואם אינו חייב--ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ט  [ו] כעניין שאמרו באונסין, כך אמרו בחולאים.  כיצד--מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין לו.  ומתרפאין בכל איסורין שבתורה, במקום סכנה:  חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים--שאפילו במקום סכנה, אין מתרפאין בהם; ואם עבר ונתרפא--עונשין אותו בית דין, עונש הראוי לו.

י  [ז] ומניין שאפילו במקום סכנת נפשות, אין עוברין על אחת משלוש עבירות אלו:  שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה), אפילו הוא נוטל את נפשך.  והריגת נפש מישראל לרפות נפש אחרת, או להציל אדם מיד אנס--דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין נפש מפני נפש; ועריות הוקשו לנפשות, שנאמר "כי כאשר יקום איש על ריעהו, ורצחו נפש--כן, הדבר הזה" (דברים כב,כו).

יא  [ח] במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה--בזמן שהן דרך הנאתן, כמו שמאכילין את החולה שקצים ורמשים, או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביום הכיפורים.  אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטייה או מלוגמה מחמץ או מעורלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל, שהרי אין בהן הניה לחיך--הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה:  חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב--שהן אסורין, אפילו שלא דרך הנאתן; לפיכך אין מתרפאין בהן, אפילו שלא דרך הנאה, אלא במקום סכנה.

יב  [ט] מי שנתן עיניו באישה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו--אפילו הייתה פנויה, ואפילו לדבר עימו מאחורי הגדר--אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לו לדבר עימו מאחורי הגדר:  שלא יהו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.

יג  [י] כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס--הרי זה מחלל את השם; ולפיכך נאמר בשבועת שקר, "וחיללת את שם אלוהיך, אני ה'" (ויקרא יט,יב).  ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים.  וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו--הרי זה מקדש את השם.

יד  [יא] ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהברייות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות--הרי זה מחלל את השם:  כגון שלוקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרין תובעין אותו, והוא מקיפן; או שירבה בשחוק, או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן; או שאין דיבורו בנחת עם הברייות, ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס; וכיוצא בדברים האלו.  הכול לפי גודלו של חכם--צריך שידקדק על עצמו, ויעשה לפנים משורת הדין.

טו  וכן אם דיקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הברייות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין--והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם הרבה--עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבין אותו, ומתאווין למעשיו:  הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי, עבדי אתה--ישראל, אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט,ג).