משנה סדר טהרה טבול יום

מסכת טבול יום פרק א

א,א  המכנס חלות על מנת להפריש, ונשכו--בית שמאי אומרין, חיבור בטבול יום; בית הלל אומרין, אינן חיבור.  מקרצות נושכות זו בזו, וכיכרים נושכין זה בזה, האופה חמיטה על גבי חמיטה עד שלא קרמו בתנור, וקולית של מים המחולחלת, ורתיחת גריסין של פול ראשונה, ורתיחת יין חדש, רבי יהודה אומר, אף של אורז--בית שמאי אומרין, חיבור בטבול יום; ובית הלל אומרין, אינן חיבור.  ומודים בשאר כל הטומאות, בין קלות בין חמורות.

א,ב  המכנס חלות על מנת שלא להפריש, האופה חמיטה על גבי חמיטה משקרמו בתנור, וקולית של מים שאינה מחולחלת, ורתיחת גריסין של פול שנייה, ורתיחת יין ישן, ושל שמן לעולם, ושל עדשים, רבי יהודה אומר, אף של טופח--טמאין בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות.

א,ג  מסמר שאחר הכיכר, וגרגר מלח קטן, והחרחור פחות מכאצבע, רבי יוסי אומר, כל שהוא נאכל עימו--טמאין בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות.

א,ד  הצרור שבכיכר, וגרגר מלח הגדול, והתורמוס, והחרחור יתר מכאצבע, רבי יוסי אומר, כל שאינו נאכל עימו--טהורין באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום.

א,ה  השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופין, התייה, והחלתית, והאילום, רבי יהודה אומר, אף אפונים שחורים--טהורין באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, טהורין בטבול יום, וטמאין בכל הטומאות.  השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופין, והחיטה בין קלופה ובין שאינה קלופה, הקצח, והשומשום, והפלפל, רבי יהודה אומר, אף אפונים לבנים--טמאין בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות.
 

מסכת טבול יום פרק ב

ב,א  משקה טבול יום, כמשקין שהוא נוגע בהן; אלו ואלו, אינן מטמאין.  ושאר כל הטמאין--בין קלין, בין חמורין--המשקין היוצאין מהן, כמשקין שהוא נוגע בהן; אלו ואלו תחילה, חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה.

ב,ב  קדירה שהיא מלאה משקין, ונגע בה טבול יום--אם היה משקה תרומה--משקין פסולין, וקדירה טהורה; אם היה משקה חולין, הכול טהור.  אם היו ידיים מסואבות, הכול טמא:  זה חומר בידיים מבטבול יום.  וחומר בטבול יום:  שספק טבול יום, פוסל את התרומה; והידיים, ספקן טהור.

ב,ג  המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין, שנגע טבול יום במקצתן--פסל את כולן; המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה, שנגע טבול יום במקצתן--לא פסל אלא מקום מגעו:  אם היה השום מרובה, הולכין אחר המרובה.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שהן גוש בקערה; אבל אם היה מפוזר במדוכה--טהור, מפני שהוא רוצה בפיזורו.  ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין--את שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין, והן גוש בקערה--הרי אלו כעגול של דבלה.

ב,ד  המקפה והחמיטה של חולין, והשמן של תרומה צף על גביהן--נגע טבול יום בשמן, לא פסל אלא שמן; ואם חיבץ--כל מקום שהילך השמן, פסל.

ב,ה  בשר הקודש שקרם עליו הקופה--נגע טבול יום בקופה, חתיכות מותרות; נגע בחתיכה, חתיכה וכל העולין עימה חיבור.  רבי יוחנן בן נורי אומר, שניהם חיבור זה לזה.  וכן בקטנייות שקרמו על גבי פרוסות.  מעשה קדירה והקטנייות--בזמן שהן פרודין, אינן חיבור; בזמן שהן גוש, חיבור.  אם היו גושין הרבה, הרי אלו יימנו.  שמן שהוא צף על גבי היין--נגע טבול יום בשמן, לא פסל אלא שמן; רבי יוחנן בן נורי אומר, שניהם חיבור זה לזה.

ב,ו  חבית ששקעה לתוך הבור של יין, ונגע בה טבול יום--מן השפה ולפנים, חיבור; מן השפה ולחוץ, אינו חיבור.  רבי יוחנן בן נורי אומר, אפילו על גבה רום קומה, ונגע כנגד פיה--חיבור.

ב,ז  חבית שניקבה, בין משוליה ובין מצידה, ונגע בה טבול יום--טמאה.  רבי יהודה אומר, מפיה ומשוליה, טמאה; מן הצדדין מכאן ומכאן, טהורה.  המערה מכלי לכלי, ונגע טבול יום בקילוח--אם יש בו, יעלה באחד ומאה.

ב,ח  בעבוע שבחבית שניקב, בין מבפנים בין מבחוץ--זה כנגד זה--טמא באב הטומאה, וטמא באוהל המת; הפנימי מלמטן, והחיצון מלמעלן--טמא באב הטומאה, וטמא באוהל המת.  הפנימי מלמעלן, והחיצון מלמטן--טהור באב הטומאה, וטמא באוהל המת.
 

מסכת טבול יום פרק ג

ג,א  כל ידות האוכלין שהן חיבור באב הטומאה, חיבור בטבול יום.  אוכל שנפרס, ומעורה מקצת--רבי מאיר אומר, אם אוחז בגדול, והקטן עולה עימו--הרי הוא כמוהו; רבי יהודה אומר, אם אוחז בקטן, והגדול עולה עימו--הרי הוא כמוהו.  רבי נחמיה אומר, בטהור; וחכמים אומרין, בטמא.  ושאר כל האוכלין--את שדרכו ליאחז בעלה, אוחזין אותו בעלה; בקלח, אוחזין אותו בקלח.

ג,ב  ירק של תרומה, וביצה טרופה נתונה על גביו, ונגע טבול יום בביצה--לא פסל אלא הקלח שכנגדו; רבי יוסי אומר, כל הסדר העליון.  אם הייתה כמין כובע, אינה חיבור.

ג,ג  חוט של ביצה שקרם על דופנה של לפס, ונגע בו טבול יום--מן השפה ולפנים, חיבור; מן השפה ולחוץ, אינו חיבור.  רבי יוסי אומר, חוט וכל שנקלף עימו.  וכן בקטנייות שקרמו על שפתה של קדירה.

ג,ד  עיסה שנדמעה, או שנתחמצה בשאור של תרומה--אינה נפסלת בטבול יום; רבי יוסי ורבי שמעון פוסלין.  עיסה שהוכשרה במשקה, ונילושה במי פירות, ונגע בה טבול יום--רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותה אומר משום רבי יהושוע, פסל את כולה; רבי עקיבה אומר משמו, לא פסל אלא מקום מגעו.

ג,ה  ירק של חולין שבישלו בשמן של תרומה, ונגע בו טבול יום--רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותה אומר משום רבי יהושוע, פסל את כולו; רבי עקיבה אומר משמו, לא פסל אלא מקום מגעו.

ג,ו  טהור שנגס מן האוכל, ונפל על בגדיו ועל כיכר של תרומה--טהור.  היה אוכל זיתים פצועים, ותמרים רטובות--כל שהוא רוצה למוץ את גלעיניתו, ונפל על בגדיו ועל כיכר של תרומה--טמא; היה אוכל זיתים נגובין, ותמרים יבשות--כל שאינו רוצה למוץ את גלעיניתו, ונפל על בגדיו ועל כיכר של תרומה--טהור.  אחד טהור ואחד טבול יום, באלו.  רבי מאיר אומר, אלו ואלו טמאין בטבול יום:  שמשקין של טמא מכשירין לרצונו, ושלא לרצונו.  וחכמים אומרין, אין טבול יום טמא.
 

מסכת טבול יום פרק ד

ד,א  אוכל מעשר שהוכשר במשקה, ונגע בו טבול יום או ידיים מסואבות--מפרישין הימנו תרומת מעשר בטהרה:  מפני שהוא שלישי, והשלישי טהור לחולין.

ד,ב  האישה שהיא טבולת יום--לשה את העיסה, וקוצה לה חלה ומפרשתה, ומנחתה בכפישה או בנחותה, ומקפת וקורא לה שם:  מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין.

ד,ג  עריבה שהיא טבולת יום--לשין בה את העיסה, וקוצין ממנה חלה, ומקפת וקורא לה שם:  מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין.

ד,ד  לגין שהוא טבול יום, ומילאהו מן החבית מעשר טבל--אם אמר הרי זו תרומת מעשר משתחשך, הרי זו תרומת מעשר; אם אמר הרי זה עירוב, לא אמר כלום.  נשברה החבית, הלגין בטבלו; נשבר הלגין, החבית בטבלה.

ד,ה  בראשונה היו אומרין, מחללין על פירות עם הארץ; חזרו לומר, אף על מעותיו.  בראשונה היו אומרין, היוצא בקולר ואמר, כתבו גט לאשתי--הרי אלו יכתבו וייתנו; חזרו לומר, אף המפרש והיוצא בשיירה.  רבי שמעון השזורי אומר, אף המסוכן.

ד,ו  הכדומים האשקלוניים שנשברו, ואונקלי שלהן קיימת--הרי אלו טמאין.  המעבר והמזרה והמגוב, וכן מסרק של ראש, שניטלה אחת משיניהן, ועשאן של מתכת--הרי אלו טמאין.  ועל כולן, אמר רבי יהושוע, דבר חדש חידשו סופרים, ואין לי מה אשיב.

ד,ז  התורם את הבור ואמר, הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלום--שלום מן השבר ומן השפיכה, אבל לא מן הטומאה; רבי שמעון אומר, אף מן הטומאה.  נשברה, אינה מדמעת.  עד איכן תישבר, ולא תדמע--עד כדי שתתגלגל, ותגיע לבור.  רבי יוסי אומר, אף מי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה, ונשברה--אינה מדמעת, מפני שהוא תנאי בית דין.