| |
משנה  סדר טהרה נידה
מסכת נידה פרק א
א,א שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן; הלל אומר, מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה. וחכמים אומרין, לא כדברי זה, ולא כדברי זה; אלא מעת לעת, ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה, ממעטת על יד מעת לעת. כל אישה שיש לה וסת, דייה שעתה. המשמשת בעידים, הרי זו כפקידה--ממעטת על יד מעת לעת, ועל יד מפקידה לפקידה.
א,ב כיצד דייה שעתה: הייתה יושבת במיטה, ועסוקה בטהרות--פרשה וראת--היא טמאה, וכולן טהורות; אף על פי שאמרו, מטמא מעת לעת--אינה מונה אלא משעה שראת.
א,ג רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דיין שעתן--בתולה, ומעוברת, מניקה, וזקנה. אמר רבי יהושוע, לא שמעתי אלא בתולה, אבל הלכה כדברי רבי אליעזר.
א,ד איזו היא בתולה--כל שלא ראת דם מימיה, אף על פי נשואה. ומעוברת, משייוודע עוברה. מניקה, עד שתגמול את בנה. נתנה בנה למניקה, וגמלתו או מת--רבי מאיר אומר, מטמא מעת לעת; וחכמים אומרין, דייה שעתה.
א,ה איזו היא זקנה, כל שעברו עליה שלוש עונות סמוך לזקנתה. רבי אלעזר אומר, כל אישה שעברו עליה שלוש עונות, דייה שעתה; רבי יוסי אומר, מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלוש עונות, דיין שעתן.
א,ו במה אמרו דייה שעתה, בראייה ראשונה. אבל בשנייה, מטמא מעת לעת; אם ראת את הראשונה מאונס, אף השנייה דייה שעתה.
א,ז אף על פי שאמרו דיין שעתן, צריכה להיות בודקת--חוץ מן הנידה, והיושבת על דם טוהר; והמשמשת בעידים--חוץ מיושבת על דם טוהר, ובתולה שדמיה טהורים. פעמים שהיא צריכה להיות בודקת--בשחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. יתרות עליהן הכוהנות, בשעה שהן אוכלות בתרומה; רבי יהודה אומר, אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה.
מסכת נידה פרק ב
ב,א כל היד המרבה לבדוק--בנשים, משובחת; ובאנשים, תיקצץ. החירשת והשוטה והסומה, ומי שנטרפה דעתה--אם יש להן פיקחות--מתקנות אותן, ואוכלות בתרומה. דרך בנות ישראל--משמשות בשני עידים, אחד לו ואחד לה; הצנועות, מתקנות להן שלישי, ואחד להתקין את הבית.
ב,ב נמצא על שלו--טמאין, וחייבין בקרבן. נמצא על שלה הותיוס--טמאין, וחייבין בקרבן; נמצא על שלה לאחר זמן--טמאין בספק, ופטורין מן הקרבן.
ב,ג איזה הוא לאחר זמן--כדי שתרד מן המיטה, ותדיח את פניה. ואחר כך מטמא מעת לעת, ואינה מטמא את בועלה; רבי עקיבה אומר, מטמא את בועלה. מודים חכמים לרבי עקיבה ברואה כתם, שהיא מטמא את בועלה.
ב,ד כל הנשים, בחזקת טהרה לבעליהן; הבאין מן הדרך, נשיהן להן בחזקת טהרה. בית שמאי אומרין, צריכה שני עידים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר; ובית הלל אומרין, דייה שני עידים כל הלילה.
ב,ה משל משלו חכמים באישה--החדר, והפרוזדוד, והעלייה. דם החדר, טמא; נמצא בפרוזדוד--ספקו טמא, לפי שחזקתו מן המקור.
ב,ו חמישה דמים טמאים שבאישה--האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזג. בית שמאי אומרין, אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי; ובית הלל מטהרין. הירוק--עקביה בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. אמר רבי מאיר, אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום משקה; רבי יוסי אומר, לא כך ולא כך.
ב,ז איזה הוא האדום, כדם המכה. והשחור, כחרת. דיהה מכן, טהור. וכקרן כרכום, כברור שיש בו. וכמימי אדמה--מבקעת בית כרם, מצף כמים. וכמזג--שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השרוני.
מסכת נידה פרק ג
ג,א המפלת חתיכה--אם יש עימה דם, טמאה; ואם לאו, טהורה. רבי יהודה אומר, בין כך ובין כך, טמאה.
ג,ב המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומים--תטיל למים--אם נימוחו, טמאה. המפלת כמין דגים, חגבים, שקצים, ורמשים--אם יש עימהם דם, טמאה; ואם לאו, טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף--בין טהורין בין טמאין--אם זכר, תשב לזכר; ואם נקבה, תשב לנקבה; אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, כל שאין בו מצורת אדם, אינו ולד.
ג,ג המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים--אינה חוששת לוולד; אם היה מרוקם, תשב לזכר ולנקבה.
ג,ד המפלת סנדל או שליה, תשב לזכר ולנקבה. השליה בבית, הבית טמא: לא שהשליה ולד, אלא שאין שליה שאין עימה ולד. רבי שמעון אומר, נימוק הוולד, עד שלא יצא.
ג,ה המפלת טומטום, ואנדרוגינוס--תשב לזכר ולנקבה. טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר--תשב לזכר ולנקבה; טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה--תשב לנקבה בלבד. יצא מחותך או מסורס--משיצא רובו, הרי זה כיילוד; יצא כדרכו, עד שיצא רוב ראשו. איזה הוא רוב ראשו, משתצא פדחתו.
ג,ו המפלת, ואין ידוע מה הוא--תשב לזכר ולנקבה; אין ידוע אם ולד היה--תשב לזכר ולנקבה, ולנידה.
ג,ז המפלת יום ארבעים, אינה חוששת לוולד; יום ארבעים ואחד--תשב לזכר ולנקבה, ולנידה. רבי ישמעאל אומר, יום ארבעים ואחד, תשב לזכר ולנידה; יום שמונים ואחד, תשב לזכר ולנקבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד, והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרין, אחד בריית הזכר, ואחד בריית הנקבה--זה וזה לארבעים ואחד.
מסכת נידה פרק ד
ד,א בנות הכותים, נידות מעריסתן. והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נידות, והן יושבות על כל דם. ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן ספק.
ד,ב בנות צדוקיין--בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותם, הרי הן ככותייות; פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל. רבי יוסי אומר, לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותם.
ד,ג דם נוכרית, ודם טהרה של מצורעת--בית שמאי מטהרין; ובית הלל אומרין, כרוקה, וכמימי רגליה. דם יולדת שלא טבלה--בית שמאי אומרין, כרוקה וכמימי רגליה; בית הלל אומרין, מטמא לח ויבש. ומודים ביולדת בזוב, שהוא מטמא לח ויבש.
ד,ד המקשה, נידה. קשת שלושה ימים בתוך אחד עשר יום--אם שפת מעת לעת, וילדה--הרי זו כיולדת בזוב, דברי רבי אליעזר; ורבי יהושוע אומר, לילה ויום, כלילי שבת ויומו: ששפת מן הצער, ולא מן הדם.
ד,ה וכמה הוא קשויה: רבי מאיר אומר, אפילו ארבעים וחמישים יום; רבי יהודה אומר, דייה חודשה; רבי יוסי ורבי שמעון אומרין, אין קישוי יותר משתי שבתות.
ד,ו המקשה בתוך שמונים של נקבה--כל דמים שהיא רואה, טהורין: עד שייצא הוולד. רבי אליעזר מטמא. אמרו לו לרבי אליעזר, ומה אם במקום שהחמיר בדם השופי, הקל בדם הקושי--מקום שהקל בדם השופי, אינו דין שנקל בדם הקושי. אמר להן, דייו לבוא מן הדין, להיות כנידון; ממה הקל עליה--מטומאת זיבה, אבל טמאה היא טומאת נידה.
ד,ז כל אחד עשר יום, בחזקת טהרה. ישבה לה, ולא בדקה--שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה--הרי זו טהורה. הגיע שעת וסתה, ולא בדקה--הרי זו טמאה. רבי מאיר אומר, אם הייתה במחבה, והגיעה שעת וסתה, ולא בדקה--הרי זו טהורה, שחרדה מסלקת דמים. אבל ימי הזב, והזבה, ושומרת יום כנגד יום--הרי אלו בחזקת טומאה.
מסכת נידה פרק ה
ה,א יוצא דופן--אין יושבין עליו ימי טומאה, וימי טהרה; ואין חייבין עליו קרבן. רבי שמעון אומר, הרי זה כיילוד. כל הנשים מיטמאות בבית החיצון, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט); אבל הזב ובעל קרי--אינן מיטמאין, עד שתצא טומאתן לחוץ.
ה,ב היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו--אוחז באמה, ובולע את התרומה. ומטמאין בכל שהן--אפילו כעין החרדל, ובפחות מכן.
ה,ג תינוקת בת יום אחד, מיטמאה בנידה; ובת עשרה ימים, מיטמאה בזיבה. תינוק בן יום אחד--מיטמא בזיבה, ומיטמא בנגעים, ומיטמא בטמא מת, וזוקק לייבום, ופוטר מן הייבום, ומאכיל בתרומה, ופוסל מן התרומה, ונוחל, ומנחיל, וההורגו חייב, והרי הוא לאביו ולאימו כחתן שלם.
ה,ד בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה; ואם בא עליה יבם, קנאה. וחייבין עליה משום אשת איש, ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. נישאת לכוהן, תאכל בתרומה; בא עליה אחד מן הפסולין, פסלה מן הכהונה. בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה--מתים על ידה, והיא פטורה. פחות מכן, כנותן אצבע בעין.
ה,ה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, קנאה; ואינו נותן גט, עד שיגדיל. ומיטמא בנידה, לטמא משכב תחתון כעליון. פוסל, ואינו מאכיל. ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח, והיא נסקלת על ידו. ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה--מתות על ידיו, והוא פטור.
ה,ו בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה נבדקין; בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקין; בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קיימין, ובודקין כל שלוש עשרה. קודם לזמן הזה--אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו--אין נדריהן נדרים, ולא הקדשן הקדש; לאחר הזמן הזה--אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו--נדריהן נדרים, והקדשן הקדש.
ה,ז משל משלו חכמים באישה--פגה, בוחל, וצמל. פגה, עודה תינוקת; בוחל, אלו ימי הנעורים: בזו ובזו--אביה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה. צמל--כל שבגרה, אין לאביה בה רשות.
ה,ח איזה הוא סימנה: רבי יוסי הגלילי אומר, משיעלה הקמט תחת הדד. רבי עקיבה אומר, משיטו הדדין. בן עזאי אומר, משתשחיר הפיטומת. רבי יוסי אומר, כדי שיהא נותן ידו על העוקץ, והוא שוקע ושוהה לחזור.
ה,ט בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות--תביא ראיה שהיא בת עשרים שנה, והיא איילונית: לא חולצת, ולא מתייבמת. בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות--יביא ראיה שהוא בן עשרים, והוא סריס: לא חולץ, ולא מייבם, כדברי בית הלל. בית שמאי אומרין, זה וזה בן שמונה עשרה. רבי אליעזר אומר, הזכר, כדברי בית הלל; והנקבה, כדברי בית שמאי: שהאישה ממהרת לבוא לפני האיש.
מסכת נידה פרק ו
ו,א בא סימן התחתון, עד שלא בא העליון--או חולצת או מתייבמת. בא העליון, עד שלא בא התחתון--אף על פי שאי אפשר, רבי מאיר אומר, לא חולצת ולא מתייבמת. וחכמים אומרין, או חולצת או מתייבמת: מפני שאמרו, אפשר לתחתון לבוא עד שלא יבוא העליון; אבל אי אפשר לעליון לבוא, עד שלא יבוא התחתון.
ו,ב כיוצא בו: כל כלי חרס שמכניס, מוציא; ויש שהוא מוציא, ואינו מכניס. כל אבר שיש בו ציפורן, יש בו עצם; ויש שיש בו עצם, ואין בו ציפורן.
ו,ג כל הטמא מדרס, מיטמא טמא מת; ויש שהוא מיטמא טמא מת, ואינו מיטמא מדרס.
ו,ד כל הראוי לדון דיני נפשות, ראוי לדון דיני ממונות; ויש שהוא ראוי לדון דיני ממונות, ואינו ראוי לדון דיני נפשות.
ו,ה כל הכשר לדון, כשר להעיד; ויש שהוא כשר להעיד, ואינו כשר לדון.
ו,ו [ה] כל שהוא חייב במעשרות, מיטמא טומאת אוכלין; ויש שהוא מיטמא טומאת אוכלין, ואינו חייב במעשרות.
ו,ז [ו] כל שהוא חייב בפיאה, חייב במעשרות; ויש שהוא חייב במעשרות, ואינו חייב בפיאה.
ו,ח [ז] כל שהוא חייב בראשית הגז, חייב במתנות; ויש מי שהוא חייב במתנות, ואינו חייב בראשית הגז.
ו,ט [ח] כל שיש לו ביעור, יש לו שביעית; ויש שיש לו שביעית, ואין לו ביעור.
ו,י [ט] כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר; ויש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת. כל שיש לו קרניים, יש לו טלפיים; ויש שיש לו טלפיים, ואין לו קרניים.
ו,יא [י] כל הטעון ברכה לאחריו, טעון לפניו; ויש שהוא טעון לפניו, ואין טעון לאחריו.
ו,יב [יא] תינוקת שהביאה שתי שערות--חייבת בכל מצוות האמורות בתורה, וחולצת או מתייבמת. וכן התינוק שהביא שתי שערות, חייב בכל מצוות האמורות בתורה; וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות, עד שיקיף זקן--התחתון לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה. תינוקת שהביאה שתי שערות, אינה יכולה למאן; רבי יהודה אומר, משירבה השחור.
ו,יג [יב] שתי שערות האמורות בפרה, ובנגעים--הן אמורות בכל מקום. וכמה שיעורן: כדי לכוף ראשן לעיקרן, דברי רבי ישמעאל; רבי אלעזר אומר, כדי לקרוץ בציפורן; רבי עקיבה אומר, כדי שיהיו ניטלות בזוג.
ו,יד [יג] הרואה כתם--הרי זו מקולקלת, וחוששת משום זוב, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין בכתמים משום זוב.
ו,טו [יד] הרואה יום אחד עשר בין השמשות, תחילת נידה וסוף נידה, תחילת זיבה וסוף זיבה, יום ארבעים לזכר, ויום שמונים לנקבה--בין השמשות לכולן--הרי אלו טועות. אמר רבי יהושוע, עד שאתם מתקנין את השוטות, בואו ותקנו את הפיקחות.
מסכת נידה פרק ז
ז,א דם הנידה, ובשר המת--מטמאין לחין, ומטמאין יבשין. אבל הזוב, והנועי, והרוק, והשרץ, והנבילה, ושכבת זרע--מטמאין לחין, ואין מטמאין יבשין; ואם יכולין לשרות ולחזור לכמות שהיו--מטמאין לחין, ומטמאין יבשין. וכמה הוא שרייתן, בפושרין מעת לעת. רבי יוסי אומר, בשר המת שיבש--אם אינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה, טהור.
ז,ב השרץ שנמצא במבוי, מטמא למפרע--עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת הכיבוד. וכן הכתם שנמצא בחלוק, מטמא למפרע--עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת הכיבוס. ומטמא בין לח, בין יבש. רבי שמעון אומר, היבש מטמא למפרע; והלח אינו מטמא, אלא עד שעה שיכול להיות לח.
ז,ג כל הכתמים הבאין מרקם, טהורין; רבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים טועין. הבאין מבין הגויים, טהורין. מבין ישראל ומבין הכותים, רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין, מפני שלא נחשדו על הכתמים.
ז,ד כל הכתמים הנמצאים בכל מקום, טהורין--חוץ מן הנמצאים בחדרים, ובסביבות בית הטומאות. בית הטומאות של כותים מטמא באוהל, מפני שקוברין שם את הנפלים; רבי יהודה אומר, לא היו קוברין, אלא משליכין והחיה גוררתן.
ז,ה נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים, או לא קברנו; נאמנין לומר על הבהמה אם ביכרה, ואם לא ביכרה; נאמנין על ציון קברות. ואין נאמנין לא על הסככות, ולא על הפרעות, ולא על בית הפרס. זה הכלל--דבר שהן חשודין בו, אין נאמנין עליו.
מסכת נידה פרק ח
ח,א הרואה כתם על בשרה--כנגד בית תורפה, טמאה; ושלא כנגד בית תורפה, טהורה. על עקבה, ועל ראש גודלה--טמאה. על שוקה, ועל פרסותיה--מבפנים, טמאה; מבחוץ, טהורה. על הצדדין מכאן ומכאן, טהורה. ראת על חלוקה--מחגור ולמטן, טמאה; מחגור ולמעלן, טהורה. ראת על בית יד של חלוק--אם מגיע כנגד בית תורפה, טמאה; ואם לאו, טהורה. הייתה פושטת, ומתכסה בו בלילה--כל מקום שנמצא בו דם--טמאה, מפני שהוא חוזר. וכן בפליון.
ח,ב ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות. שחטה בהמה חיה ועוף, ונתעסקה בכתמים, או שישבה בצד והעוסקין בהן, הרגה מאכולת--הרי זו תולה בה. עד כמה היא תולה--רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, עד כגריס של פול, ואף על פי שלא הרגה. ותולה בבנה, ובבעלה. אם יש בה מכה, והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם--הרי זו תולה בה.
ח,ג ומעשה באישה אחת שבאת לפני רבי עקיבה, אמרה לו, ראיתי כתם. אמר לה, שמא מכה הייתה ביך. אמרה לו, הין, וחיית. או שמא יכולה היא להיגלע ולהוציא דם. אמרה לו, הין. וטיהרה רבי עקיבה. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה; אמר להם, מה לדבר קשה בעיניכם: שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל--שנאמר "ואישה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט), ולא כתם.
ח,ד עד שהוא נתון תחת הכר, ונמצא עליו דם--אם עגול, טהור; ואם משוך, טמא, דברי רבי אלעזר ברבי צדוק.
מסכת נידה פרק ט
ט,א האישה שהיא עושה צרכיה, וראת דם--רבי מאיר אומר, אם עומדת, טמאה; ואם יושבת, טהורה. רבי יוסי אומר, בין כך ובין כך, טהורה.
ט,ב איש ואישה שעשו צורכיהם לתוך הספל, ונמצא דם על המים--רבי יוסי מטהר; ורבי שמעון מטמא--שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מן האישה.
ט,ג השאילה חלוקה לנוכרית, או לנידה--הרי זו תולה בה. שלוש נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד, ונמצא עליו דם--כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן, ועל האיצטבה שבמרחץ--רבי נחמיה מטהר: שהיה רבי נחמיה אומר, כל דבר שאינו מקבל טומאה, אינו מקבל כתמים.
ט,ד שלוש נשים שהיו ישנות במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן--כולן טמאות; בדקה אחת מהן, ומצאתה טמא--היא טמאה, ושתיים טהורות ותולות זו בזו. אם לא היו ראויות לראות, רואין אותן כאילו הן ראויות.
ט,ה שלוש נשים שהיו ישנות במיטה אחת, ונמצא דם תחת האמצעית--שלושתן טמאות; תחת הפנימית--שתיים הפנימייות טמאות, והחיצונה טהורה; תחת החיצונה--שתיים החיצונות טמאות, והפנימית טהורה. אימתיי, בזמן שעלו דרך מרגלות המיטה; אבל אם עלו שלושתן דרך עלייה, כולן טמאות. בדקה אחת מהן, ומצאתה טהור--היא טהורה, והשתיים טמאות. שתיים, ומצאו טהור--הן טהורות, והשלישית טמאה. שלושתן, ומצאו טהור--כולן טמאות. למה הדבר דומה--לגל טמא, שנתערב בין שני גלים טהורים: בדקו אחד מהן, ומצאו טהור--הוא טהור, ושניים טמאין. שניים, ומצאו טהורין--הן טהורין, ושלישי טמא. שלושתן, ומצאו טהור--כולן טמאין, דברי רבי מאיר: שהיה רבי מאיר אומר, כל דבר שהוא בחזקת טומאה--לעולם הוא בטומאתו, עד שתיוודע הטומאה. וחכמים אומרין, בודק עד שמגיע לסלע, או לבתולה.
ט,ו שבעה סמנין מעבירין על הכתם--רוק תפל, מי גריסין, מי רגליים, נתר, ובורית, קימוניא, ואשלג. הטבילו, ועשה על גביו טהרות--העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר--הרי זה צבע; הטהרות טהורות, ואינו צריך להטביל. עבר או שדיהה, הרי זה כתם; והטהרות טמאות, וצריך להטביל.
ט,ז איזה הוא רוק תפל, כל שלא טעם כלום. מי גריסין--לעיסת גריסין של פול, וחלוקת נפש. מי רגליים, שהחמיצו. וצריך לכסכס שלוש פעמים, בכל אחד ואחד. העבירן שלא כסדרן, או שהעביר שבעתן כאחד--לא עשה כלום.
ט,ח כל אישה שיש לה וסת, דייה שעתה. אלו הן וסתות--מפהקת, מעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורית אוחזת אותה; וכן כיוצא בהן. כל שתקבע לה שלוש פעמים, הרי זו וסת.
ט,ט הייתה למודת להיות רואה בתחילת הווסת--כל הטהרות שעשתה בתוך הווסת, טמאות; בסוף הווסת--כל טהרות שעשתה בתוך הווסת, טהורות. רבי יוסי אומר, אף ימים ושעות וסתות. הייתה למודת להיות רואה עם הנץ החמה--אינו אסור, אלא עד הנץ החמה; רבי יהודה אומר, כל היום שלה.
ט,י הייתה למודת להיות רואה יום חמישה עשר--שינת יום עשרים, זה וזה אסורין; שינת פעמיים יום עשרים, זה וזה אסורין. שינת שלוש פעמים יום עשרים--הותר יום חמישה עשר, וקבעה לה יום עשרים: שאין האישה קובעת לה וסת, עד שתקבענו שלוש פעמים; ואינה מטהרת מן הווסת, עד שתיעקר ממנה שלוש פעמים.
ט,יא נשים בבתולים, כגפנים: יש גפן שיינה אדום, יש גפן שיינה שחור; יש גפן שיינה מרובה, יש גפן שיינה ממועט. רבי יהודה אומר, כל גפן, יש בה יין; ושאין בה יין, זו דורקטי.
מסכת נידה פרק י
י,א תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ונישאת--בית שמאי אומרין, נותנין לה ארבעה לילות; בית הלל אומרין, עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות, ונישאת--בית שמאי אומרין, נותנין לה לילה הראשון; בית הלל אומרין, עד מוצאי שבת, ארבעה לילות. ראת, ועודה בבית אביה--בית שמאי אומרין, נותנין לה בעילת מצוה; בית הלל אומרין, כל הלילה שלה.
י,ב נידה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית, ומצאתה טהור--בין השמשות לא הפרישה--לאחר ימים בדקה ומצאתה טמא, הרי היא בחזקת טהרה. בדקה עצמה ביום שביעי בשחרית, ומצאתה טמא--בין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאתה טהור--הרי זו בחזקת טומאה, ומטמא מעת לעת ומפקידה לפקידה; ואם יש לה וסת, דייה שעתה. רבי יהודה אומר, כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה, הרי זו בחזקת טומאה; וחכמים אומרין, אפילו בשניים לנידתה בדקה עצמה, ומצאתה טהור--בין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא--הרי זו בחזקת טהרה.
י,ג הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, ביום שביעי ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו--רבי אליעזר אומר, הרי אלו בחזקת טהרה. רבי יהושוע אומר, אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד; רבי עקיבה אומר, אין להם אלא יום שביעי בלבד.
י,ד הזב והזבה הנידה והיולדת והמצורע שמתו--מטמאין במשא, עד שיימוק הבשר. נוכרי שמת, טהר מלטמא במשא. בית שמאי אומרין, כל הנשים מתות נידות; בית הלל אומרין, אין נידה אלא מי שמתה נידה.
י,ה האישה שמתה, ויצא ממנה רביעית דם--מטמא משום כתם, ומטמא באוהל; רבי יהודה אומר, אינו מטמא משום כתם, מפני שנעקר משמתה. ומודה רבי יהודה ביושבת על המשבר, ומתה ויצא הימנה רביעית דם, שהוא מטמא משום כתם. אמר רבי יוסי, לפיכך אינו מטמא באוהל.
י,ו בראשונה היו אומרין, היושבת על דם טוהר, הייתה מערה מים לפסח. חזרו לומר, הרי היא כמגע טמא מת לקודשים, דברי בית הלל; בית שמאי אומרין, אף כטמא מת. [ז] מודים שהיא אוכלת במעשר, וקוצה לה חלה, ומקפת וקוראה לה שם. ואם נפל מרוקה ומדם טהרה שלה על כיכר של תרומה, שהוא טהור. בית שמאי אומרין, צריכה טבילה באחרונה; ובית הלל אומרין, אינה צריכה טבילה באחרונה.
י,ז [ח] הרואה יום אחד עשר, וטבלה לערב ושימשה--בית שמאי אומרין, מטמאין משכב ומושב, וחייבין בקרבן; בית הלל פוטרין מן הקרבן. טבלה ביום שלאחריו, ושימשה את ביתה, ואחר כך ראת--בית שמאי אומרין, מטמאין משכב ומושב, ופטורין מן הקרבן; בית הלל אומרין, הרי זה גרגרן. ומודים ברואה בתוך אחד עשר יום, וטבלה לערב ושימשה--שהן מטמאין משכב ומושב, וחייבין בקרבן; טבלה ביום שלאחריו, ושימשה--הרי זו תרבות רעה, ומגען ובעילתן תלויין.
|
