| |
משנה  סדר טהרה טהרות
מסכת טהרות פרק א
א,א שלושה עשר דבר בנבילת העוף הטהור: צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר, ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה, וכזית בבית הבליעה, האוכלה טעון הערב שמש, וחייבין עליה על ביאת המקדש, ושורפין עליה את התרומה, והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים, שחיטתה ומליקתה מטהרות טריפתה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינן מטהרות. רבי יוסי אומר, שחיטתה מטהרת, אבל לא מליקתה.
א,ב הכנפיים והנוצה--מיטמאות ומטמאות, ולא מצטרפות; רבי ישמעאל אומר, הנוצה מצטרפת. החרטום והציפורניים--מיטמאין ומטמאין, ומצטרפין. רבי יוסי אומר, אף ראשי גפיים וראש הזנב מצטרפין, שכן מניחין בפטומות.
א,ג נבילת העוף הטמא--צריכה מחשבה והכשר, ומטמא טומאת אוכלין כביצה, וכחצי פרס לפסול את הגווייה, ואין בה כזית בבית הבליעה, והאוכלה אינו טעון הערב שמש, ואין חייבין עליה על ביאת המקדש; אבל שורפין עליה את התרומה, האוכל אבר מן החי הימנה אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטתה מטהרתה. הכנפיים והנוצה, מיטמאות ומטמאות ומצטרפות; החרטום והציפורניים, מיטמאין ומטמאין ומצטרפין.
א,ד ובבהמה--העור והרוטב והקופה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים, מצטרפין לטמא טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות. כיוצא בו: השוחט בהמה טמאה לנוכרי, והיא מפרכסת--מטמא טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין, ממה שריבה לטמא טומאת נבילות.
א,ה האוכל שנטמא באב הטומאה, ושנטמא בוולד הטומאה--מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהן. כיצד: כחצי ביצה אוכל ראשון, כחצי ביצה אוכל שני שבללן--זה וזה שני. כחצי ביצה אוכל שני, וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן--זה וזה שלישי. כביצה אוכל ראשון, וכביצה אוכל שני שבללן--זה וזה ראשון; חלקן, זה שני וזה שני. נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, פסלוהו; נפלו שניהן כאחת, עשאוהו שני. [ו] כביצה אוכל שני, וכביצה אוכל שלישי שבללן--זה וזה שני; חלקן, זה שלישי וזה שלישי. נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, לא פסלוהו; נפלו שניהן כאחת, עשאוהו שלישי. כביצה אוכל ראשון, וכביצה אוכל שלישי שבללן--זה וזה ראשון; חלקן, זה שני וזה שני--שאף זה שלישי שנגע בראשון, נעשה שני.
א,ו כשתי ביצים אוכל ראשון, וכשתי ביצים אוכל שני שבללן--זה וזה ראשון. חלקן, זה ראשון וזה ראשון; לשלושה ולארבעה, הרי אלו שני.
א,ז כשתי ביצים אוכל שני, וכשתי ביצים אוכל שלישי שבללן--זה וזה שני. חלקן, זה שני וזה שני; לשלושה ולארבעה, הרי אלו שלישי.
א,ח [ז] מקרצות נושכות זו בזו, וכיכרים נושכין זה בזה, שנטמאת אחת מהן בשרץ--כולן תחילה; פירשו, כולן תחילה. במשקין, כולן שנייות; פירשו, כולן שנייות. בידיים, כולן שלישייות; פירשו, כולן שלישייות.
א,ט [ח] מקרצת שהייתה תחילה--השיך לה אחרות, כולן תחילה; פירשה--היא תחילה, וכולן שנייות. הייתה שנייה, והשיך לה אחרות--כולן שנייות; פירשו--היא שנייה, וכולן שלישייות. הייתה שלישית, והשיך לה אחרות--היא שלישית; וכולן טהורות, בין שפירשו ובין שלא פירשו.
א,י [ט] כיכרות הקודש שבתוך גומותיהן מים מקודשין--נטמאת אחת מהן בשרץ, כולן טמאות. ובתרומה--מטמא שניים, ופוסל אחד; אם יש ביניהן משקה טופח--אף בתרומה, הכול טמא.
מסכת טהרות פרק ב
ב,א האישה שהייתה כובשת ירק בקדירה, ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב--אף על פי שיש בו כביצה--הוא טמא, והכול טהור. נגעה במקום המשקה--אם יש בו כביצה, הכול טמא; אין בו כביצה--הוא טמא, והכול טהור. חזר לקדירה, הכול טמא. הייתה מגע טמא מת--נגעה בין במקום המשקה, ובין במקום הנגוב--אם יש בו כביצה, הכול טמא; אין בו כביצה--הוא טמא, והכול טהור. הייתה טבולת יום--מנערת את הקדירה בידיים מסואבות, וראת משקין על ידיה, ספק מן הקדירה ניתזו, ספק שהקלח נגע בידה--הירק פסול, והקדירה טהורה.
ב,ב רבי אליעזר אומר, האוכל אוכל ראשון, ראשון; ואוכל שני, שני; ואוכל שלישי, שלישי. רבי יהושוע אומר, האוכל אוכל ראשון, ואוכל שני--שני; שלישי--שני לקודש, ולא שני לתרומה שנעשה לטהרת תרומה.
ב,ג הראשון שבחולין--טמא, ומטמא; השני--פסול, ולא מטמא. השלישי, נאכל בנזיד הדמע.
ב,ד הראשון והשני שבתרומה--טמאין, ומטמאין; השלישי--פסול, ולא מטמא. הרביעי נאכל בנזיד הקודש.
ב,ה הראשון והשני והשלישי שבקודש--טמאין, ומטמאין; הרביעי--פסול, ולא מטמא. החמישי, נאכל בנזיד הקודש.
ב,ו השני שבחולין--מטמא משקה חולין, ופוסל לאוכלי תרומה. השלישי שבתרומה--מטמא משקה קודש, ופוסל לאוכלי קודש שנעשה לטהרת הקודש; אבל אם נעשה לטהרת תרומה--מטמא שניים, ופוסל אחד בקודש.
ב,ז רבי אלעזר אומר, שלושתן שווין. הראשון שבקודש ושבתרומה ושבחולין--מטמא שניים, ופוסל אחד בקודש; מטמא אחד, ופוסל אחד בתרומה; ופוסל את החולין. השני שבכולן--מטמא אחד, ופוסל אחד בקודש; ומטמא משקה חולין, ופוסל לאוכלי תרומה. השלישי שבכולן--מטמא משקה קודש, ופוסל לאוכלי קודש.
ב,ח האוכל אוכל שני, לא יעשה בבית הבד. וחולין שנעשו על גבי הקודש, הרי אלו כחולין; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, הרי אלו כתרומה, לטמא שניים ולפסול אחד.
מסכת טהרות פרק ג
ג,א הרוטב והגריסין והחלב--בזמן שהן משקה טופח, הרי אלו תחילה; קרשו, הרי אלו שניים. חזרו ונימוחו--כביצה מכוון, טהור; יתר מכביצה, טמא--שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה.
ג,ב רבי מאיר אומר, השמן, תחילה לעולם; וחכמים אומרין, אף הדבש. רבי שמעון השזורי אומר, אף היין. גוש של זיתים שנפל לתנור, והוסק--כביצה מכוון, טהור; יתר מכביצה, טמא--שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה. אם היו פירורין--אפילו הן סאה, טהור.
ג,ג טמא מת שסחט זיתים וענבים--כביצה מכוון, טהור: ובלבד, שלא ייגע במקום המשקה. יתר מכביצה, טמא--שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה. אם היה זב או זבה--אפילו גרגר יחידי, טמא: שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת במשא. זב שחלב את העז, החלב טמא--שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת במשא.
ג,ד כביצה אוכלין שהניחן בחמה, ונתמעטו, וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ, כזית פיגול, כזית נותר, כזית חלב--הרי אלו טהורין, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא; הניחן בגשמים, ונתפחו--טמאין, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.
ג,ה כל הטומאות, כשעת מציאתן: אם טמאות, טמאות; ואם טהורות, טהורות. ואם מכוסות, מכוסות; ואם מגולות, מגולות. מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה, טהורה--שכל הטומאות, כשעת מציאתן.
ג,ו חירש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה, הרי אלו בחזקת טהרה; וכל הפיקח, בחזקת טומאה. וכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור.
ג,ז תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא ממקום הטומאה--טהור: שאני אומר, אחר לקטן, ונתן לו. וכן חמור בין הקברות, כליו טהורין.
ג,ח תינוק שנמצא בצד העיסה, והבצק בידו--רבי מאיר מטהר; וחכמים מטמאין, שדרך התינוק לטפח. בצק שיש בו נקירת תרנגולין, ומשקין טמאין בבית--אם יש בין משקין לכיכרות כדי שינגבו את פיהן בארץ, הרי אלו טהורין; ובפרה ובכלב, כדי שילחכו את לשונן. ושאר כל הבהמה, כדי שתינגב. רבי אליעזר בן יעקוב מטהר בכלב, שהוא פיקח, שאין דרכו להניח את המזון, ולילך לו אל המים.
מסכת טהרות פרק ד
ד,א הזורק טומאה ממקום למקום--כיכר לבין המפתחות, ומפתח לבין הכיכרות--טהור. רבי יהודה אומר, כיכר לבין המפתחות, טמא; מפתח לבין הכיכרות, טהור.
ד,ב השרץ בפי החולדה, ומהלכת על גבי כיכרות של תרומה--ספק נגע, ספק לא נגע--ספקו טהור.
ד,ג השרץ בפי החולדה, והנבילה בפי הכלב, ועברו ביני טהורין, או שעברו טהורין ביניהן--ספקו טהור, מפני שאין לטומאה מקום. היו מנקרין בהן על הארץ, ואמר הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נגעתי, אם לא נגעתי--ספקו טמא, מפני שיש לטומאה מקום.
ד,ד כזית מן המת בפי העורב--ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד--ספק אדם, טמא; ספק הכלים, טהור. הממלא בעשרה דליים, ונמצא השרץ באחד מהן--הוא טמא, וכולן טהורין. המערה מכלי לכלי, ונמצא השרץ בתחתון--העליון טהור.
ד,ה על שישה ספקות, שורפין את התרומה: על ספק בית הפרס, על עפר הבא מארץ העמים, על ספק בגדי עם הארץ, על ספק כלים הנמצאין, על ספק רוקין הנמצאין, על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. על ודאי מגען, שהוא ספק טומאתן--שורפין את התרומה. רבי יוסי אומר, אף על ספק מגען, ברשות היחיד. וחכמים אומרין, ברשות היחיד, תולין; וברשות הרבים, טהור.
ד,ו שני רוקין, אחד טמא ואחד טהור--תולין על מגען ועל משאן ועל הסיטן, ברשות היחיד; ועל מגען ברשות הרבים, בזמן שהן לחין, ועל משאן, בין לחין בין יבשין. היה רוק יחידי, ונגע בו ונשאו והסיטו ברשות הרבים--שורפין עליו את התרומה, ואין צורך לומר ברשות היחיד.
ד,ז אלו ספקות שטיהרו חכמים: ספק מים שאובין למקוה. ספק טומאה צפה על פני המים. ספק משקין--ליטמא, טמא; ולטמא, טהור. ספק ידיים--ליטמא ולטמא וליטהר, טהור. ספק רשות הרבים. ספק דברי סופרים. ספק החולין. ספק שרצים. ספק נגעים. ספק נזירות. ספק בכורות. ספק קרבנות.
ד,ח ספק טומאה צפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקע. רבי שמעון אומר, בכלים, טמא; ובקרקעות, טהור. רבי יהודה אומר, ספק ירידתו, טמא; וספק עלייתו, טהור. רבי יוסי אומר, אפילו אין שם אלא מלוא אדם וטומאה, טהור.
ד,ט ספק משקין--ליטמא, טמא. כיצד: טמא שפשט את רגלו לבין משקין טהורין--ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא. הייתה כיכר טמאה בידו, ופשטה לבין משקין טהורין--ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא. ולטמא, טהור. כיצד: הייתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין, וזרקה לבין כיכרות טהורות--ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טהור.
ד,י רבי יוסי אומר, ספק משקין--לאוכלין, טמא; ולכלים, טהור. כיצד: שתי חבייות, אחת טמאה ואחת טהורה--עשה עיסה מאחת מהן, ספק מן הטמאה עשה, ספק מן הטהורה--זה הוא ספק משקין לאוכלין טמא, ולכלים טהור.
ד,יא ספק ידיים--ליטמא ולטמא וליטהר, טהור. ספק רשות הרבים, טהור. ספק דברי סופרים: אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, בא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ורובו שלושת לוגין מים שאובין--ספקו טהור; אבל דבר שהוא אב הטומאה, והוא מדברי סופרים--ספקו טמא.
ד,יב ספק החולין, זו טהרת פרישות. ספק שרצים, כשעת מציאתן. ספק נגעים--כתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה, ספקו טמא. ספק נזירות, מותר. ספק בכורות--אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין טמאה בין טהורה: שהמוציא מחברו, עליו הראיה.
ד,יג ספק קרבנות: האישה שיש עליה ספק חמש לידות, ספק חמש זיבות--מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; ואין השאר עליה חובה.
מסכת טהרות פרק ה
ה,א השרץ והצפרדע ברשות הרבים, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה, ועצם מן המת ועצם מן הנבילה, וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס, וגוש מארץ טהורה וגוש מארץ העמים--שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור: הלך באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן הלך, האהיל על אחד מהן, ואין ידוע על איזה מהן האהיל, הסיט את אחד מהן, ואין ידוע איזה מהן הסיט--רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.
ה,ב אחד שאמר נגעתי בזה ואין ידוע אם הוא טמא אם הוא טהור, נגעתי ואיני יודע באיזה משניהן נגעתי--רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. רבי יוסי מטמא בכולן; ומטהר בשביל--שדרך אדם להלך, ואין דרכו ליגע.
ה,ג שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור--הלך באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו, הזה ושנה וטבל וטהר, והלך בשני ועשה טהרות--הרי אלו טהורות; אם קיימות הראשונות, אלו ואלו תלויות. אם לא טהר בינתיים--הראשונות תלויות, והשנייות יישרפו.
ה,ד השרץ והצפרדע ברשות הרבים, נגע באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו, טבל, ונגע בשני ועשה טהרות--הרי אלו טהורות; אם קיימות הראשונות, אלו ואלו תלויות. אם לא טבל בינתיים--הראשונות תלויות, והשנייות יישרפו.
ה,ה שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור--הלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות--רבי יהודה אומר, אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, טהורין; אם נשאלו שניהן כאחת, טמאין. רבי יוסי אומר, בין כך ובין כך, טמאין.
ה,ו שני כיכרים, אחד טמא ואחד טהור--אכל את אחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו ואכל את השני ועשה טהרות--רבי יהודה אומר, אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, טהורין; אם נשאלו שניהן כאחת, טמאין. רבי יוסי אומר, בין כך ובין כך, טמאין.
ה,ז מי שישב ברשות הרבים, ובא אחד ודרס על בגדיו, או שרקק ונגע ברוקו--על רוקו שורפין את התרומה, ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. ישן ברשות הרבים, ועמד--כליו טמאין מדרס, דברי רבי מאיר; וחכמים מטהרין. נגע באחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת, ובשחר עמד, ומצאו מת--רבי מאיר מטהר; וחכמים מטמאין--שכל הטומאות, כשעת מציאתן.
ה,ח שוטה אחת בעיר, או נוכרית, או כותית--כל הרוקין שבעיר טמאין. מי שדרסה אישה על בגדיו, או שישבה עימו בספינה--אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה, כליו טהורין; ואם לאו, ישאלנה.
ה,ט עד אומר נטמאת, והוא אומר לא נטמאתי--טהור. שניים אומרין נטמאת, והוא אומר לא נטמאתי--רבי מאיר מטמא; וחכמים אומרין, הוא נאמן על ידי עצמו. עד אומר נטמא, ושניים אומרין לא נטמא--בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טהור. שניים אומרין נטמא, ועד אומר לא נטמא--בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמא. עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, אישה אומרת נטמא ואישה אומרת לא נטמא--ברשות היחיד, טמא; וברשות הרבים, טהור.
מסכת טהרות פרק ו
ו,א מקום שהיה רשות היחיד ונעשה רשות הרבים, וחזר ונעשה רשות היחיד--כשהוא רשות היחיד, ספקו טמא; וכשהוא רשות הרבים, ספקו טהור. המסוכן ברשות היחיד, והוציאוהו לרשות הרבים, והחזירוהו לרשות היחיד--כשהוא ברשות היחיד, ספקו טמא; וכשהוא ברשות הרבים, ספקו טהור. רבי שמעון אומר, רשות הרבים מפסקת.
ו,ב ארבעה ספקות--רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין. כיצד: הטמא עומד והטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים, טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים--ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט--רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.
ו,ג אילן שהוא עומד ברשות הרבים, וטומאה בתוכו--עלה לראשו--ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא. הכניס ידו לחור שיש בו טומאה--ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא. חנות שהיא טמאה, ופתוחה לרשות הרבים--ספק נכנס ספק לא נכנס, ספקו טהור. שתי חנייות, אחת טמאה ואחת טהורה--נכנס לאחת מהן--ספק לטמאה נכנס ספק לטהורה נכנס, ספקו טמא.
ו,ד כל שאתה יכול לרבות ספקות וספק ספקות--ברשות היחיד, טמא; וברשות הרבים, טהור. כיצד: נכנס למבוי והטומאה בחצר, ספק נכנס ספק לא נכנס, טומאה בבית, ספק נכנס ספק לא נכנס, ואפילו נכנס, ספק הייתה שם ספק לא הייתה שם, ואפילו הייתה שם, ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה, ואפילו יש בה, ספק טמאה ספק טהורה, ואפילו היא טמאה, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טמא. רבי אלעזר אומר, ספק ביאה, טהור; ספק מגע טומאה, טמא.
ו,ה נכנס לבקעה בימות הגשמים, טומאה בשדה פלונית, ואמר הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה ואם לא נכנסתי--רבי אלעזר מטהר, וחכמים מטמאין.
ו,ו ספק רשות היחיד--טמא, עד שיאמר לא נגעתי; ספק רשות הרבים--טהור, עד שיאמר נגעתי. ואיזו היא רשות היחיד: שבילי בית גלגול, וכן כיוצא בהן--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. אמר רבי אלעזר, לא הוזכרו שבילי בית גלגול, אלא שהן רשות היחיד לכך ולכך. השבילין המופלשין לשיחין ולבורות ולגיתות--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.
ו,ז הבקעה--בימות החמה--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה; ובימות הגשמים, רשות היחיד לכך ולכך.
ו,ח בסילקי--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה; רבי יהודה אומר, אם עומד הוא בפתח הזה, ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בפתח הלז--רשות היחיד לכך ולכך; ואם לאו--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.
ו,ט הפרן--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. וכן הצדדין; רבי מאיר אומר, הצדדין, רשות היחיד לכך ולכך.
ו,י האיסטוונית--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. חצר שהרבים נכנסין בזו, ויוצאין בזו--רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.
מסכת טהרות פרק ז
ז,א הקדר שהניח את קדירותיו, וירד לשתות--הפנימייות, טהורות; והחיצונות, טמאות. אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במותרות; אבל באגודות, הכול טמא. המוסר מפתחו לעם הארץ--הבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.
ז,ב המניח עם הארץ בתוך ביתו ער, ומצאו ער, ישן, ומצאו ישן, ער, ומצאו ישן--הבית טהור. ישן, ומצאו ער--הבית טמא, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע.
ז,ג המניח אומנין בתוך ביתו--הבית טמא, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע.
ז,ד אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה--פסקה הריחיים, הבית טמא; לא פסקה הריחיים, אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע. היו שתיים--בין כך ובין כך--הבית טמא, שאחת טוחנת ואחת ממשמשת, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין טמא אלא עד מקום שהן יכולות לפשוט את ידן וליגע.
ז,ה המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו--בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין--האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין, טמאין; אבל המשכבות והמושבות, וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל--טהורין. אם אינו רואה לא את הנכנסין, ולא את היוצאין--אפילו מובל, אפילו כפות--הכול טמא.
ז,ו הגבאין שנכנסו לתוך הבית, הבית טמא; אם יש עימהן גוי--נאמנין לומר נכנסנו, אבל לא נגענו. הגנבים שנכנסו לתוך הבית, אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים. ומה הן מטמאין--האוכלין, והמשקין, וכלי חרס פתוחין. אבל המשכבות, והמושבות, וכלי חרס מוקפין צמיד פתיל--טהורין; אם יש עימהן גוי, או אישה--הכול טמא.
ז,ז המניח כליו בחלון של אוריירין, רבי אלעזר בן עזריה מטהר; וחכמים אומרין, עד שייתן לו את המפתח או חותם, או עד שיעשה לו סימן. המניח את כליו מגת זו לגת הבאה, כליו טהורין; ובישראל, עד שיאמר בליבי היה לשומרם.
ז,ח מי שהיה טהור, והסיע את ליבו מלאכול--רבי יהודה מטהר, שדרך טמאין פורשין ממנו; וחכמים מטמאין. היו ידיו טהורות, והסיע את ליבו מלאכול--אף על פי שיאמר יודע אני שלא נטמאו ידיי--ידיו טמאות, שהידיים עסקנייות.
ז,ט האישה שנכנסה להוציא פת לעני, יצאת ומצאתו עומד בצד כיכרות של תרומה, וכן האישה שיצאת ומצאה את חברתה חותה גחלים תחת קדירה של תרומה--רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. אמר רבי אלעזר בן פיאבי, וכי מפני מה רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין: מפני שהנשים גרגרנייות--שהיא חשודה לגלות את קדירתה של חברתה, לידע מה היא מבשלת.
מסכת טהרות פרק ח
ח,א הדר עם עם הארץ בחצר, ושכח כלים בחצר--אפילו חבייות מוקפות צמיד פתיל, או תנור מוקף צמיד פתיל--הרי אלו טמאין. רבי יהודה מטהר בתנור, בזמן שהוא מוקף צמיד פתיל; רבי יוסי אומר, אף התנור טמא, עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים.
ח,ב המפקיד כלים אצל עם הארץ--טמאין טמא מת, וטמאין מדרס; אם מכירו שהוא אוכל בתרומה--טהורין מטמא מת, אבל טמאין מדרס. רבי יוסי אומר, מסר לו תיבה מלאה בגדים--בזמן שהיא רוצצת, טמאין מדרס; אם אינה רוצצת--טמאין מדף, אף על פי שהמפתח ביד הבעלים.
ח,ג המאבד ביום, ומצא ביום--טהור. ביום ומצא בלילה, בלילה ומצא ביום, ביום ומצא ביום שלאחריו--טמא. זה הכלל--כל שעבר עליו הלילה או מקצתו, טמא. השוטח כלים--ברשות הרבים, טהורין. וברשות היחיד, טמאין; ואם היה משמרן, טהורין. נפלו, והלך להביאן--טמאין. נפל דלייו לתוך בורו של עם הארץ, והלך להביא במה יעלנו--טמא, מפני שהונח ברשות עם הארץ שעה אחת.
ח,ד המניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח, נעול ומצאו נעול, פתוח ומצאו נעול--טהור. נעול, ומצאו פתוח--רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין, שהיו הגנבים נמלכו, והלכו להן.
ח,ה אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר, להוציא בנו או בתו או בהמתו--הבית טהור, מפני שנכנסה שלא ברשות.
ח,ו כלל אמרו בטהרות: כל המיוחד לאוכל אדם--טמא, עד שיפסל מלאכול הכלב; וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם--טהור, עד שייחדנו לאדם. כיצד: גוזל שנפל לגת, וחישב עליו להעלותו לנוכרי--טמא. לכלב, טהור; רבי יוחנן בן נורי מטמא. חישב עליו חירש שוטה וקטן, טהור; אם העלוהו, טמא--שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה.
ח,ז אחורי הכלים שנטמאו במשקין--רבי אליעזר אומר, מטמאין את המשקין, ואינן פוסלין את האוכלין; רבי יהושוע אומר, מטמאין את המשקין, ופוסלין את האוכלין. שמעון אחי עזריה אומר, לא כך ולא כך; אלא משקין שנטמאו מאחורי הכלים, מטמאין אחד ופוסלין אחד: הרי זה אומר, מטמאיך לא טמאוני, ואתה טמאתני.
ח,ח עריבה שהיא קטפרס, ובצק מלמעלן, ומשקה טופח מלמטן--שלוש חתיכות בכביצה, אינן מצטרפות; ושתיים, מצטרפות. רבי יוסי אומר, אף שתיים אינן מצטרפות, אלא אם כן היו רוצצות משקה. אם היה משקה עומד--אפילו כעין החרדל, מצטרף; רבי דוסא אומר, אוכל פרוד אינו מצטרף.
ח,ט מקל שהיא מלאה משקין טמאין--כיון שהשיקה למקוה, טהורה, דברי רבי יהושוע; וחכמים אומרין, עד שיטביל את כולה. הניצוק והקטפרס ומשקה טופח--אינן חיבור לא לטומאה, ולא לטהרה; והאשבורן, חיבור לטומאה ולטהרה.
מסכת טהרות פרק ט
ט,א זיתים, מאימתיי מקבלין טומאה: משיזועו זיעת המעטן, אבל לא זיעת הקופה, כדברי בית שמאי. רבי שמעון אומר, שיעור זיעה, שלושה ימים. בית הלל אומרין, משיתחברו שלושה זה לזה. רבן גמליאל אומר, משתיגמר מלאכתן; וחכמים אומרין כדבריו.
ט,ב גמר מלמסוק, אבל עתיד ליקח, גמר מליקח, אבל עתיד ללוות, ואירעו אבל או משתה או אונס--אפילו זבים וזבות מהלכין עליהן, טהורין. נפלו עליהן משקין--אין טמא אלא מקום מגען, והמוחל היוצא מהן טהור.
ט,ג נגמרה מלאכתן, הרי אלו מוכשרין; נפלו עליהן משקין, טמאין. המוחל היוצא מהן--רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין. אמר רבי שמעון, לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים, שהוא טהור. ועל מה נחלקו: על היוצא מן הבור--שרבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.
ט,ד הגומר את זיתיו, ושייר קופה אחת--ייתננה לעני הכוהן, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, יוליך לו את המפתח מיד; רבי שמעון אומר, מעת לעת.
ט,ה המניח זיתים בכותש, שימתינו שיהיו נוחין לכתוש--הרי אלו מוכשרין. שימתינו ושימלחם--בית שמאי אומרין, מוכשרין; ובית הלל אומרין, אינן מוכשרין. הפוצע זיתים בידיים טמאות, טימאן.
ט,ו המניח זיתיו בגג לגרגרן--אפילו הן רום אמה, אינן מוכשרין. נתנן בבית שילקו, ועתיד להעלותם לגג, נתנן בגג שילקו, ושיפתחם--הרי אלו מוכשרין. נתנן בבית, עד שישמר את גגו, או עד שיוליכם למקום אחר--אינן מוכשרין.
ט,ז רצה ליטול מהן בד אחד, או שני בדין--בית שמאי אומרין, קוצה בטומאה, ומחפה בטהרה; בית הלל אומרין, אף מחפה בטומאה. רבי יוסי אומר, חופר בקורדומות של מתכת, ומוליך לבית הבד בטומאה.
ט,ח שרץ שנמצא בריחיים, אין טמא אלא מקום מגעו; אם היה משקה מהלך, הכול טמא. נמצא על גבי העלים, יישאלו הבדדים לומר לא נגענו; אם היה נוגע באום, אפילו כשערה--טמא.
ט,ט נמצא על גבי פרודים, והוא נוגע בכביצה--טמא; פרודים על גבי פרודים--אף על פי שהוא נוגע בכביצה, אין טמא אלא מקום מגעו. נמצא בין כותל לזיתים, טהור. נמצא בגג, המעטן טהור. נמצא במעטן, הגג טמא. נמצא שרוף על הזיתים, וכן מטלית מהוהה--טהורה, שכל הטומאות כשעת מציאתן.
מסכת טהרות פרק י
י,א הנועל את בית הבד מפני הבדדין, והיו לשם כלים טמאין מדרס--רבי מאיר אומר, בית הבד טמא. רבי יהודה אומר, בית הבד טהור. רבי שמעון אומר, אם טהורין להן, בית הבד טמא. ואם טמאין להן, בית הבד טהור. אמר רבי יוסי, וכי מפני מה טימאתם, אלא שאין עמי הארץ בקיאין בהיסט.
י,ב הבדדין שהיו נכנסין ויוצאין, ומשקין טמאין בתוך בית הבד--אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ, הרי אלו טהורין. הבדדין והבוצרין שנמצאת טומאה לפניהן, נאמנין לומר לא נגענו. וכן בתינוקות שביניהן, יוצאין חוץ לפתח בית הבד ופונין לאחורי הגדר, והן טהורין. עד כמה ירחיקו, ויהיו טהורין--עד כדי שיהא רואן.
י,ג הבדדין והבוצרין--כיון שהכניסן לרשות המערה, דייו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, צריך לעמוד עליהן, עד שיטבולו. רבי שמעון אומר, אם טהורין להן, צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו; אם טמאין להן, אינו צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו.
י,ד הנותן מן הסלים, ומן המשטיח של אדמה--בית שמאי אומרין, נותן בידיים טהורות; ואם נתן בידיים טמאות, טימאן. בית הלל אומרין, נותן בידיים טמאות, ומפריש תרומתו בטהרה. מן העביט ומן המשטיח של עלין, הכול שווין שהוא נותן בידיים טהורות; ואם נתן בידיים טמאות, טימאן.
י,ה האוכל מן הסלים, ומן המשטיח של אדמה--אף על פי שהן מבוקעות, ומנטפות לגת--הרי הגת טהורה. מן העביט, ומן המשטיח של עלין--נפל ממנו גרגר יחידי--אם יש לו חותם, טהור; אם אין לו חותם, טמא. נפלו ממנו ענבים, ודרכן במקום המופנה--כביצה מכוון, טהור; יתר מכביצה, טמא--שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה.
י,ו מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור, וניתזה צנירה מפיו--ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה, ספקו טהור.
י,ז הזולף את הבור--נמצא שרץ בראשונה, כולן טמאות; באחרונה--היא טמאה, וכולן טהורות. אימתיי, בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת. היה זולף במחץ--נמצא שרץ באחת מהן, היא טמאה בלבד. אימתיי, בזמן שהוא בודק ולא מכסה, או מכסה ולא בודק. היה בודק ומכסה, ונמצא שרץ--בחבית, הכול טמא; בבור, הכול טמא; במחץ, הכול טמא.
י,ח בין העיגולים לזוגין, רשות הרבים. כרם שלפני הבוצרים, רשות היחיד; ולאחר הבוצרים, רשות הרבים. אימתיי, בזמן שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו. כלי בית הבד, והעקל--בזמן שהן של עץ--מנגבן, והן טהורין. בזמן שהן של גמי--מיישנן כל שנים עשר חודש, או חולטן בחמין; רבי יוסי אומר, אם נתנן לשיבולת הנהר, דייו.
|
