| |
משנה  סדר טהרה נגעים
מסכת נגעים פרק א
א,א מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה.
א,ב הפתוך שבשלג, כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד, כדם המזוג בחלב, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, אדמדם שבזה ושבזה, כיין המזוג במים; אלא של שלג עזה, ושל סיד דיהה ממנה.
א,ג ארבעה מראות האלו--מצטרפין זה עם זה לפטור, להחליט, ולהסגיר: להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון; לפטור את העומד בסוף שבוע שני; להחליט את שנולד לו מחיה או שיער לבן, כתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור; להחליט את שנולד לו פסיון, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור. להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור; לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט, או מתוך הסגר. אלו מראות נגעים, שכל נגעים תלוייות בהן.
א,ד רבי דוסא בן הרכינס אומר, מראות נגעים, שלושים ושישה; עקביה בן מהללאל אומר, שבעים ושניים. רבי חנינה סגן הכוהנים אומר, אין רואין את הנגעים כתחילה לאחר השבת, שהשבוע שלו חל להיות בשבת; ולא בשני, שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת; ולא בשלישי לבתים, שהשבוע השלישי שלו חל להיות בשבת. רבי עקיבה אומר, לעולם רואין: חל להיות בתוך השבת, מעבירין לאחר השבת. ויש בדבר להקל ולהחמיר.
א,ה כיצד להקל: היה בו שיער לבן והלך לו שיער לבן, היו לבנות והשחירו, אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן, ארוכות והקצירו, אחת ארוכה ואחת קצרה והקצירו שתיהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או אחת מהן, או חלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק, הייתה בו מחיה והלכה לה המחיה, הייתה מרובעת ונעשת עגולה או ארוכה, מבוצרת ונעשת מן הצד, מכונסת ונתפזרה ובא השחין ונכנס לתוכה, והקיפה חלקה או מעטה השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק, היה בו פסיון והלך לו הפסיון או שהלכה לה האום, או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס, השחין ומחית השחין המכווה ומחית המכווה והבוהק חולקין בין האום לפסיון--הרי אלו להקל.
א,ו כיצד להחמיר: לא היה בו שיער לבן ונולד לו שיער לבן, היו שחורות והלבינו, אחת שחורה ואחת לבנה והלבינו שתיהן, קצרות והאריכו, אחת קצרה ואחת ארוכה והאריכו שתיהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן, או חלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק והלכו להן, לא הייתה בו מחיה ונולדה לו מחיה, הייתה עגולה או ארוכה ונעשת מרובעת, מן הצד ונעשת מבוצרת, מפוזרת ונתכנסה, ובא השחין ונכנס לתוכה והקיפה חלקה או מיעטה השחין או מחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק והלכו להן, לא היה בו פסיון ונולד בו פסיון, השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק חולקין בין האום לפסיון והלכו להן--הרי אלו להחמיר.
מסכת נגעים פרק ב
ב,א בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בית ישראל, אני כפרתן--הרי הן כאשכרוע: לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים. רבי עקיבה אומר, יש לציירים סמנים שהן צרין צורות שחורות ולבנות ובינונייות: מביא סם בינוני, ומקיפו מבחוץ, ותיראה כבינוני. רבי יהודה אומר, מראות נגעים להקל, אבל לא להחמיר; וייראה הגרמני בבשרו להקל, והכושי כבינוני להקל. וחכמים אומרין, זה וזה כבינוני.
ב,ב אין רואין את הנגעים בשחרית, ובין הערבים, ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן--לפי שהכהה נראית עזה; ולא בצוהריים, לפי שעזה נראית כהה. ואימתיי רואין--בשלוש ובארבע ובחמש, ובשבע ובשמונה ובתשע, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, בארבע ובחמש, ובשמונה ובתשע.
ב,ג כוהן הסומא באחת מעיניו, או שכהה מאור עיניו--לא יראה את הנגעים, שנאמר "לכל מראה, עיני הכוהן" (ויקרא יג,יב). בית האפל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.
ב,ד כיצד ראיית הנגע: האיש--נראה כעודר, וכמוסק זיתים; והאישה--כעורכת, וכמניקה את בנה, כאורגת בעומדין לשחי, ליד הימנית. רבי יהודה אומר, אף כטווה פשתן לשמאלית. כשם שהוא נראה לנגעו, כך הוא נראה לתגלחתו.
ב,ה כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו; רבי מאיר אומר, אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר, חוץ מנדרי עצמו; רבי יהודה אומר, אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו.
מסכת נגעים פרק ג
ג,א הכול מיטמאין בנגעים, חוץ מן הגויים וגר תושב. הכול כשרים לראות את הנגעים, אלא שהטומאה והטהרה בידי כוהן: אומרין לו אמור טמא, והוא אומר טמא; אמור טהור, והוא אומר טהור. אין רואין שני נגעים כאחת, בין באיש אחד בין בשני אנשים; אלא רואה את הראשון, ומסגירו ומחליטו ופוטרו, וחוזר לשני. אין מסגירין את המוסגר, ולא מחליטין את המוחלט; ואין מסגירין את המוחלט, ולא מחליטין את המוסגר. אבל בתחילה, בסוף שבוע--המסגיר מסגיר, והמחליט מחליט, מסגיר ופוטר, מחליט ופוטר.
ג,ב חתן שנראה בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה--לו, ולביתו, ולכסותו. וכן ברגל, נותנין לו כל ימות הרגל. [ג] עור הבשר, מיטמא בשני שבועות; ובשלושה סימנין, בשיער לבן ובמחיה ובפסיון: בשיער לבן ובמחיה--בתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור. בפסיון--בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור. ומיטמא בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום.
ג,ג [ד] המכווה והשחין, מיטמאין בשבוע אחד; ובשני סימנין, בשיער לבן ובפסיון: בשיער לבן--בתחילה, בסוף שבוע, לאחר הפטור. בפסיון--בסוף שבוע, לאחר הפטור. ומיטמאין בשבוע אחד, שהוא שבעת ימים.
ג,ד [ה] הנתקים, מיטמאין בשני שבועות; ובשני סימנין, בשיער צהוב דק ובפסיון: בשיער צהוב דק--בתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור. בפסיון--בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור. ומיטמאין בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום.
ג,ה [ו] הקרחת והגבחת, מיטמאות בשני שבועות; ובשני סימנין, במחיה ובפסיון: במחיה--בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור. בפסיון--בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור. ומיטמאות בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום.
ג,ו [ז] הבגדים, מיטמאין בשני שבועות; ובשלושה סימנין, בירקרק ובאדמדם ובפסיון. בירקרק ובאדמדם--בתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור. בפסיון--בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור. ומיטמאין בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום.
ג,ז [ח] הבתים, מיטמאין בשלושה שבועות; בשלושה סימנין, בירקרק ובאדמדם ובפסיון. בירקרק ובאדמדם--בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, בסוף שבוע שלישי, לאחר הפטור. ובפסיון--בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, בסוף שבוע שלישי, לאחר הפטור. ומיטמאין בשלושה שבועות, שהן תשעה עשר יום. אין בנגעים פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלושה שבועות.
מסכת נגעים פרק ד
ד,א יש בשיער לבן, מה שאין בפסיון; יש בפסיון, מה שאין בשיער לבן: ששיער לבן מטמא בתחילה, ומטמא בכל מראה לובן, ואין בו סימן טהרה. יש בפסיון, שהפסיון מטמא בכל שהוא, ומטמא בכל הנגעים חוץ לנגע--מה שאין כן בשיער לבן.
ד,ב יש במחיה, מה שאין בפסיון; ויש בפסיון, מה שאין במחיה: שהמחיה מטמאה בתחילה, ומטמאה בכל מראה, ואין בה סימן טהרה. יש בפסיון, שהפסיון מטמא בכל שהוא, ומטמא בכל הנגעים חוץ לנגע--מה שאין כן במחיה.
ד,ג יש בשיער לבן, מה שאין במחיה; יש במחיה, מה שאין בשיער לבן: ששיער לבן מטמא בשחין ובמכווה, במכונס ובמפוזר, ובמבוצר ושלא במבוצר. יש במחיה, שהמחיה מטמאה בקרחת ובגבחת, הפוכה ושלא הפוכה, ומעכבת את ההופך כולו לבן, ומטמאה בכל מראה--מה שאין כן בשיער לבן.
ד,ד שתי שערות--עיקרן משחיר, וראשן מלבין--טהור; עיקרן מלבין, וראשן משחיר--טמא. וכמה יהא בלבנונית--רבי מאיר אומר, כל שהוא; רבי שמעון אומר, כדי לקרוץ בזוג. הייתה אחת מלמטן, ונחלקה מלמעלן והיא נראית כשתיים--טהור. בהרת, ובה שיער לבן ושיער שחור--טמא; אין חוששין שמא מיעט מקום שיער שחור את הבהרת, מפני שאין בו ממש.
ד,ה בהרת כגריס, וחוט יוצא הימנה--אם יש בו רוחב שתי שערות--זוקקה לשיער לבן ולפסיון, אבל לא למחיה. שתי בהרות, וחוט יוצא מזו לזו--אם יש בו רוחב שתי שערות, מצרפן; ואם לאו, אינו מצרפן.
ד,ו בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן לתוך המחיה--הלכה מחיה, טמאה מפני שיער לבן; הלך שיער לבן, טמא מפני המחיה. רבי שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו הבהרת. בהרת היא ומחיתה כגריס, ושיער לבן בתוך הבהרת--הלכה מחיה, טמאה מפני שיער לבן; הלך שיער לבן, טמא מפני המחיה. רבי שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו בהרת כגריס. ומודה, שאם יש במקום שיער לבן כגריס, שהוא טמא.
ד,ז בהרת, ובה מחיה ופסיון--הלכה מחיה, טמאה מפני הפסיון; הלך הפסיון, טמאה מפני המחיה. וכן בשיער לבן ובפסיון. הלכה, וחזרה בסוף שבוע--הרי היא כמות שהיית; לאחר הפטור, תיראה כתחילה. הייתה עזה ונעשת כהה, או כהה ונעשת עזה--הרי היא כמות שהיית: ובלבד, שלא תמעט מארבע מראות. כנסה ופסתה, או פסתה וכנסה--רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.
ד,ח בהרת כגריס, ופסת כחצי גריס ועוד, והלך מן האום כחצי גריס--רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.
ד,ט בהרת כגריס, ופסת כגריס ועוד--הלכה לה האום, רבי עקיבה מטמא; וחכמים אומרין, תיראה כתחילה.
ד,י בהרת כגריס, ופסת כגריס, ונולד לפסיון מחיה או שיער לבן, והלכה לה האום--רבי עקיבה מטמא; וחכמים אומרין, תיראה כתחילה.
ד,יא בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום--נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת--הרי זו להסגיר; בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת--נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת--הרי זו להסגיר. בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות, ונולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת--הרי זו להסגיר. [יא] בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום--נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות--הרי זו להחליט: מפני שאמרו, אם בהרת קדמה לשיער לבן, טמא; ואם שיער לבן קדם לבהרת, טהור. ואם ספק, טמא. ורבי יהושוע קיהה.
מסכת נגעים פרק ה
ה,א כל ספק נגעים טהור--חוץ מזה, ועוד אחר. ואיזה זה: זה מי שהייתה בו בהרת כגריס והסגירה, בסוף שבוע והרי היא כסלע--ספק שהיא היא, ספק שאחרת באה תחתיה--טמא.
ה,ב החליטו בשיער לבן, והלך שיער לבן וחזר שיער לבן, וכן במחיה ובפסיון, בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור--הרי הוא כמות שהיה. החליטו במחיה, והלכה מחיה וחזרה מחיה, וכן בשיער לבן ובפסיון, בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור--הרי הוא כמות שהיה. החליטו בפסיון, והלך הפסיון וחזר הפסיון, וכן בשיער לבן, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור--הרי הוא כמות שהיה.
ה,ג שיער פקודה--עקביה בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. איזה הוא שיער פקודה: מי שהייתה בו בהרת, ובה שיער לבן--הלכה הבהרת והניחה שיער לבן במקומו, וחזרה--עקביה בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. אמר רבי עקיבה, מודה אני בזה שהוא טהור. ואיזה הוא שיער פקודה: מי שהייתה בו בהרת כגריס, ובה שתי שערות, והלך הימנה כחצי גריס והניח שיער לבן במקום הבהרת, וחזר. אמרו לו, כשם שביטלו את דברי עקביה, אף דבריך אינן מקיימין.
ה,ד כל ספק נגעים כתחילה, טהור--עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה, ספקו טמא. כיצד: שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע--בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פסת--בין באיש אחד בין בשני אנשים, טהור. רבי עקיבה אומר, באיש אחד, טמא; בשני אנשים, טהור.
ה,ה משנזקק לטומאה, ספקו טמא. כיצד: שניים שבאו אצל כוהן, ובזה בהרת כגריס ובזה כסלע--בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד--שניהן טמאין. אף על פי שחזרו להיות כסלע וכסלע--שניהן טמאין, עד שיחזרו להיות כגריס. זה הוא שאמרו, משנזקק לטומאה, ספקו טמא.
מסכת נגעים פרק ו
ו,א גופה של בהרת, כגריס הקלקי מרובע. מקום הגריס, תשע עדשות; מקום עדשה, ארבע שערות. נמצאו שלושים ושש שערה.
ו,ב בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה--רבת הבהרת, טמאה; נתמעטה, טהורה. רבת המחיה, טהורה; נתמעטה, טהורה.
ו,ג בהרת כגריס, ובה מחיה פחותה מכעדשה--רבת הבהרת, טמאה; נתמעטה, טהורה. רבת המחיה, טמאה. נתמעטה, רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין, שאין הנגע פוסה לתוכה.
ו,ד בהרת יתרה מכגריס, ובה מחיה יתרה מכעדשה--רבו או שנתמעטו, טמאין: ובלבד, שלא יתמעטו מכשיעור.
ו,ה בהרת כגריס, ומחיה כעדשה מקפתה, וחוץ למחיה בהרת--הפנימית להסגיר, והחיצונה להחליט; אמר רבי יוסי, אין המחיה סימן טומאה לחיצונה, שהבהרת לתוכה. נתמעטה והלכה לה--רבן גמליאל אומר, אם מבפנים היא כלת--סימן פסיון לפנימית, והחיצונה טהורה; ואם מבחוץ, החיצונה טהורה. רבי עקיבה אומר, בין כך ובין כך, טהורה.
ו,ו אמר רבי שמעון, אימתיי, בזמן שהיא כעדשה מובאת. הייתה יתרה מכעדשה--המותר פסיון לפנימית, והחיצונה טמאה. היה בה בוהק פחות מכעדשה--סימן פסיון לפנימית, ואינו סימן פסיון לחיצונה.
ו,ז עשרים וארבעה ראשי אברים באדם, שאינן מיטמאין משום מחיה: ראשי אצבעות ידיים ורגליים, ראשי אוזניים, ראש החוטם, וראש הגווייה, וראשי הדדין שבאישה; רבי יהודה אומר, אף של איש. רבי אלעזר אומר, אף היבולת והדלדולין, אינן מיטמאין משום מחיה.
ו,ח אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת: תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה, והקמטים, והקמטים שבצוואר, תחת הדד, ובית השחי, כף הרגל, והציפורן, הראש, והזקן, השחין והמכווה והקדח המורדין--אינן מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפין בנגעים, ואין הנגע פוסה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, ואינן מעכבין את ההופך כולו לבן. חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה--הרי אלו מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפין בנגעים, ואין הנגע פוסה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה; אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. הראש והזקן שלא העלו שיער, הדלדולין שבראש ושבזקן--נידונין כעור הבשר.
מסכת נגעים פרק ז
ז,א אלו בהרות טהורות: שהיו בו קודם למתן תורה, בגוי ונתגייר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן, בשחין ובמכווה ובקדח המורדין. חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה--טהורין. הראש והזקן עד שלא העלו שיער, והעלו שיער ונקרחו, השחין והמכווה והקדח עד שלא נעשו צרבה, ונעשו צרבה וחיו--רבי אליעזר בן יעקוב מטמא, שתחילתו וסופו טמא; וחכמים מטהרין.
ז,ב נשתנו מראיהן, בין להקל בין להחמיר. כיצד להקל: הייתה כשלג ונעשת כסיד ההיכל, וכצמר לבן וכקרום ביצה ונעשת מספחת שאת או מספחת עזה. כיצד להחמיר: הייתה כקרום ביצה ונעשת כצמר לבן, כסיד ההיכל וכשלג--רבי אלעזר בן עזריה מטהר. רבי אלעזר חסמא אומר, להקל, טהור; להחמיר, תיראה כתחילה. רבי עקיבה אומר, בין להקל בין להחמיר, תיראה כתחילה.
ז,ג בהרת, ואין בה כלום--כתחילה, בסוף שבוע ראשון--יסגיר; בסוף שבוע שני, לאחר הפטור--יפטור. עודהו מסגירו ופוטרו, ונולדו לו סימני טומאה--יחליט. בהרת, ובה סימני טומאה--יחליט. עודהו מחליטו, והלכו להן סימני טומאה--כתחילה, בסוף שבוע ראשון--יסגיר; בסוף שבוע שני, לאחר הפטור--יפטור.
ז,ד התולש סימני טומאה, והכווה את המחיה--עובר בלא תעשה. ולטהרה--עד שלא בא אצל הכוהן, טהור; לאחר החלטו, טמא. אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושוע, כשהולכין לנדווד, בתוך הסגרו, מה הוא: אמרו לי, לא שמענו. אבל שמענו, עד שלא בא אצל הכוהן, טהור; לאחר החלטו, טמא. התחלתי מביא להם ראיות, אחד עומד לפני הכוהן, ואחד בתוך הסגרו--טהור, עד שיטמאנו הכוהן. מאימתיי היא טהרתו--רבי אליעזר אומר, כשייוולד לו נגע אחר, ויטהר ממנו. וחכמים אומרין, עד שתפרח בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס.
ז,ה מי שהייתה בו בהרת, ונקצצה--טהורה. קצצה מתכוון--רבי אליעזר אומר, כשייוולד לו נגע אחר, ויטהר ממנו; וחכמים אומרין, עד שתפרח בכולו. הייתה בראש העורלה, יימול.
מסכת נגעים פרק ח
ח,א הפורח מן הטמא, טהור; חזרו בו ראשי אברים--טמא, עד שתתמעט בהרתו מכגריס. מן הטהור, טמא; חזרו בו ראשי אברים--טמא, עד שתחזור בהרתו לכמות שהיית.
ח,ב בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה--פרחה בכולו, ואחר כך הלכה לה המחיה, או שהלכה לה המחיה, ואחר כך פרחה בכולו--טהור; נולדה לו מחיה, טמא. נולד לו שיער לבן--רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.
ח,ג בהרת, ובה שיער לבן--פרחה בכולו--אף על פי ששיער לבן במקומו, טהור; בהרת, ובה פסיון--פרחה בכולו, טהור. וכולן שחזרו בהן ראשי אברים, הרי אלו טמאין. פרחה במקצתו, טמא; פרחה בכולו, הרי הוא טהור.
ח,ד כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טיהרו טמא--כשחזרו, טמאים. כל חזירת ראשי אברים שבחזירתן טימאו טהור--נתכסו, טהור; נתגלו, טמא: אפילו מאה פעם.
ח,ה כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת, מעכב את הפריחה; וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת, אינו מעכב את הפריחה. כיצד: פרחה בכולו, אבל לא בראש, ובזקן, בשחין במכווה ובקדח המורדין--חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה. פרחה בכולו, אבל לא בכחצי עדשה סמוך לראש, ולזקן, לשחין, ולמכווה, ולקדח, חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה--אף על פי שנעשה מקום המחיה בהרת--טמא, עד שתפרח בכולו.
ח,ו שתי בהרות, אחת טמאה ואחת טהורה--פרחה מזו לזו, ואחר כך פרחה בכולו--טהור. בשפתו העליונה, ובשפתו התחתונה, בשתי אצבעותיו, בשני ריסי עיניו--אף על פי מודבקין זה לזה, והן נראין כאחת--טהור. פרחה בכולו, אבל לא בבוהק--טמא; חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק, טהור. חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה, רבי מאיר מטמא. וחכמים אומרין, בוהק פחות מכעדשה--סימן טומאה בתחילה, ואין סימן טומאה בסוף.
ח,ז הבא בכולו לבן, יסגיר; נולד לו שיער לבן, יחליט. השחירו שתיהן או אחת מהן, הקצירו שתיהן או אחת מהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן, או חלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק--נולד לו מחיה או שיער לבן, טמא; לא נולד לו לא מחיה ולא שיער לבן, טהור. וכולן שחזרו בהן ראשי אברים, הרי אלו כמו שהיו. פרחה במקצתו, טמא; פרחה בכולו, הרי הוא טהור.
ח,ח ואם בכולו פרחה כאחת--מתוך הטהרה, טמא; ומתוך הטומאה, טהור. הטהור מתוך הסגר--פטור מן הפריעה, ומן הפרימה, ומן התגלחת, ומן הציפורין; מתוך החלט, חייב בכולן. זה וזה, מטמאין בביאה.
ח,ט הבא בכולו לבן, ובו מחיה כעדשה, ופרחה בכולו, ואחר כך חזרו בו ראשי אברים--רבי ישמעאל אומר, כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה; רבי אלעזר בן עזריה אומר, כחזירת ראשי אברים בבהרת קטנה.
ח,י יש מראה נגעו לכוהן, ונשכר; יש מראה, ומפסיד. כיצד: מי שהיה מוחלט, והלכו להן סימני טומאה--לא הספיק להראותו לכוהן, עד שפרחה בכולו--טהור: שאילו הראה לכוהן, היה טמא. בהרת, ואין בה כלום--לא הספיק להראותו לכוהן, עד שפרחה בכולו--טמא: שאילו הראה לכוהן, היה טהור.
מסכת נגעים פרק ט
ט,א השחין והמכווה, מיטמאין בשבוע אחד; בשני סימנין, בשיער לבן ובפסיון. איזה הוא השחין: לקה בעץ באבן בגפת או במי טבריה--כל שאינו מחמת האש, זה הוא שחין. איזו היא מכווה: נכווה בגחלת או ברמץ--כל שהוא מחמת האש, זו היא מכווה.
ט,ב השחין והמכווה--אינן מצטרפין זה עם זה, ואינן פוסין מזה לזה, ואינן פוסין בעור הבשר, ולא עור הבשר פוסה לתוכן. היו מורדין, טהורין. עשו קרום כקליפת השום, זו היא "צרבת השחין" (ויקרא יג,כג) האמורה בתורה. חזרו וחיו--אף על פי שמקומן צלקת, נידונין כעור הבשר.
ט,ג שאלו את רבי אליעזר, מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע, ומקומה צרבת השחין. אמר להם, יסגיר. אמרו לו, למה: לגדל שיער לבן, אינה ראויה; ולפסיון, אינה פוסה; ולמחיה, אינה מיטמאה. אמר להן, שמא תכנוס, ותפסה. אמרו לו, והלוא מקומה כגריס. אמר להן, לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירה, אלמד בו. אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הין. אמר לו, שמא ייוולד לו שחין אחר חוצה לו, ויפסה לתוכו. אמר לו, חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים.
מסכת נגעים פרק י
י,א הנתקים, מיטמאין בשני שבועות; בשני סימנין, בשיער צהוב דק ובפסיון. בשיער צהוב דק, לקוי קצר, דברי רבי עקיבה; רבי יוחנן בן נורי אומר, אפילו ארוך. אמר רבי יוחנן בן נורי, מה הלשון אומר--דק מקל זה, דק קנה זה, דק לקוי קצר, או דק לקוי ארוך. אמר לו רבי עקיבה, עד שאנו למדין מן הקנה, נלמוד מן השיער: דק שיערו של פלוני--דק לקוי קצר, ולא דק לקוי ארוך.
י,ב שיער צהוב דק מטמא מכונס, ומפוזר, מבוצר, ושלא מבוצר, הפוך, ושלא הפוך, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, אינו מטמא אלא הפוך. אמר רבי שמעון, ודין הוא, מה אם שיער לבן, שאין שיער אחר מציל מידו, אינו מטמא אלא הפוך--שיער צהוב דק, שיש שיער אחר מציל מידו, אינו דין שלא יטמא אלא הפוך. אמר רבי יהודה, כל מקום שצריך לומר הפוך, אמר הפוך; אבל הנתק שנאמר בו "ולא היה בו שיער צהוב" (ויקרא יג,לב)--מטמא הפוך, ושלא הפוך.
י,ג הצומח--מציל מיד שיער צהוב, ומיד הפסיון, מכונס, ומפוזר, מבוצר, ושלא מבוצר. המשואר--מציל מיד שיער צהוב, ומיד הפסיון, מכונס, ומפוזר, ומבוצר. ואינו מציל מן הצד, עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות. שתי שערות--אחת צהובה ואחת שחורה, אחת צהובה ואחת לבנה--אינן מצילות.
י,ד שיער צהוב שקדם את הנתק, טהור; רבי יהודה מטמא. רבי אליעזר בן יעקוב אומר, לא מטמא, ולא מציל; רבי שמעון אומר, כל שאינו סימן טומאה בנתק, הרי הוא סימן טהרה בנתק.
י,ה כיצד מגלחין את הנתק: מגלח חוצה לו; ומניח שתי שערות סמוך לו, כדי שיהא ניכר אם פסה. החליטו בשיער צהוב, והלך שיער צהוב, וחזר שיער צהוב, וכן בפסיון, בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור--הרי הוא כמות שהיה. החליטו בפסיון, והלך הפסיון וחזר הפסיון, וכן בשיער צהוב, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור--הרי הוא כמות שהיה.
י,ו שני נתקים זה בצד זה, ושיטה של שיער מפסקת בינתיים--נפרץ ממקום אחד, טמא; משני מקומות, טהור. וכמה תהא הפרצה, מקום שתי שערות. נפרץ ממקום אחד כגריס, טמא.
י,ז שני נתקים זה לפנים מזה, ושיטה של שיער מפסקת ביניהן--נפרץ ממקום אחד, טמא; משני מקומות, טהור. וכמה תהא הפרצה, מקום שתי שערות. נפרץ ממקום אחד כגריס, טהור.
י,ח מי שהיה בו נתק, ובו שיער צהוב--טמא. נולד לו שיער שחור, טהור; אף על פי שהלך לו שיער שחור, טהור. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, כל נתק שטהר שעה אחת, אין לו טומאה לעולם; רבי שמעון אומר, כל שיער צהוב שטהר שעה אחת, אין לו טומאה לעולם.
י,ט מי שהיה בו נתק כגריס, וניתק כל ראשו--טהור. הראש והזקן, אין מעכבין זה את זה, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, מעכבין זה את זה. אמר רבי שמעון, ודין הוא, ומה אם עור הפנים ועור הבשר, שיש דבר אחר מפסיק ביניהן, מעכבין זה את זה--הראש והזקן, שאין דבר אחר מפסיק ביניהן, אינו דין שיעכבו זה את זה. הראש והזקן--אינן מצטרפין זה עם זה, ואין פוסין מזה לזה. איזה הוא הזקן, מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת.
י,י הקרחת והגבחת, מיטמאות בשני שבועות; בשני סימנין, במחיה ובפסיון. איזו היא קרחת--אכל נשם, סך נשם, מכה שאינה ראויה לגדל את השיער. ואיזו היא קרחת--מן הקודקוד שופע לאחוריו, עד פיקה של צוואר; איזו היא גבחת--מן הקודקוד שופע לפניו, עד כנגד השיער מלמעלן. הקרחת והגבחת--אינן מצטרפות זו עם זו, ואינן פוסות מזו לזו. רבי יהודה אומר, אם יש שיער ביניהן, אינן מצטרפות; ואם לאו, הרי אלו מצטרפות.
מסכת נגעים פרק יא
יא,א כל הבגדים מיטמאין בנגעים, חוץ משל גויים. הלוקח בגדים מן הגויים, ייראו כתחילה. עורות הים, אינן מטמאין בנגעים; חיבר להם מן הגדל בארץ--אפילו חוט, אפילו משיחה, דבר שהוא מקבל טומאה--טמא.
יא,ב צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה--אם רוב מן הגמלים, אינו מיטמא בנגעים; ואם רוב מן הרחלים, מיטמא בנגעים; מחצה למחצה, מיטמא בנגעים. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה.
יא,ג העורות והבגדים הצבועין, אינן מיטמאין בנגעים. הבתים--בין צבועין ובין שאינן צבועין, מיטמאין בנגעים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, העורות כבתים. רבי שמעון אומר, הצבועין בידי שמיים, מיטמאין; ובידי אדם, אינן מיטמאין.
יא,ד בגד ששתייו צבוע וערבו לבן, ערבו צבוע ושתייו לבן--הכול הולך אחר הנראה. הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקין, ובאדמדם שבאדומין. היה ירקרק ופסה אדמדם, אדמדם ופסה ירקרק--טמא. נשתנה ופסה, נשתנה ולא פסה--כאילו לא נשתנה; רבי יהודה אומר, ייראה כתחילה.
יא,ה העומד בראשון, יכבס ויסגיר; העומד בשני, יישרף. הפוסה בזה ובזה, יישרף. הכהה בתחילה--רבי ישמעאל אומר, יכבס ויסגיר; וחכמים אומרין, אינו זקוק לו. הכהה בראשון, יכבס ויסגיר; הכהה בשני--קורעו, ושורף מה שקרע. וצריך מטלית; רבי נחמיה אומר, אינו צריך מטלית.
יא,ו חזר נגע על הבגד, מציל את המטלית; חזר על המטלית, שורף את הבגד. הטולה מן המוסגר בטהור--חזר נגע על הבגד, שורף את המטלית; חזר על המטלית--הבגד הראשון יישרף, והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין.
יא,ז קייטא שיש בה פסיפסין צבועים ולבנים, פוסין מזה לזה. שאלו את רבי אליעזר, והרי הוא פסיפס יחידי. אמר להן, לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירה, אלמד בו. אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הין. אמר לו, שמא יעמוד בו שני שבועות, והעומד בבגדים שני שבועות טמא. אמר לו, חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים. הפסיון הסמוך, כל שהוא; והרחוק, כגריס; והחוזר, כגריס.
יא,ח השתי והערב, מיטמאין בנגעים מיד. רבי יהודה אומר, השתי, משיישלק; והערב, מיד. והאונין של פשתן, משיתלבנו. וכמה יהא בפקעת, ותהא מיטמא בנגעים: כדי לארוג הימנה שלוש על שלוש, שתי וערב--אפילו כולה שתי, אפילו כולה ערב. הייתה פסיקות, אינה מיטמא בנגעים; רבי יהודה אומר, אפילו פסיקה אחת וקשרה, אינה מיטמא בנגעים.
יא,ט המעלה מן הפקעת לחברתה, מן הסליל לחברו, מן הכובד העליונה לכובד התחתונה, וכן שני דפי חלוק שנראה נגע באחד מהן--הרי השני טהור. בנפש המסכת, ובשתי העומד--הרי אלו מיטמאין בנגעים מיד; רבי שמעון אומר, השתי--אם היה רצוף, מיטמא.
יא,י נראה בשתי העומד, האריג טהור; נראה באריג, השתי העומד טהור. נראה בסדין, שורף את הנימין; נראה בנימין, הסדין טהור. חלוק שנראה בו נגע--מציל את האומריות שבו, אפילו הן ארגמן.
יא,יא כל הראוי ליטמא טמא מת--אף על פי שאינו ראוי ליטמא מדרס, מיטמא בנגעים: כגון קלע של ספינה, ווילון, ושביס של סבכה, ומטפחות ספרים, וגלגילון, ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס--הרי אלו מיטמאין בנגעים. סגוס שנראה בו נגע--רבי אליעזר בן יעקוב אומר, עד שייראה באריג ובמוכין. החמת והתורמל--נראין כדרכן, ופוסה מתוכו לאחוריו, ומאחוריו לתוכו.
יא,יב בגד המוסגר שנתערב באחרים, כולן טהורין; קצצו, ועשאו מוכין--טהור, ומותר בהניתו. והמוחלט שנתערב באחרים, כולן טמאין; קצצו, ועשאו מוכין--טמא, ואסור בהניתו.
מסכת נגעים פרק יב
יב,א כל הבתים מיטמאין בנגעים, חוץ משל גויים. הלוקח בתים מן הגויים, ייראו כתחילה. בית עגול, בית טריגון, בית הבנוי בספינה, ובאסכריה, על ארבע קורות--אינו מיטמא בנגעים; אם היה מרובע--אפילו על ארבעה עמודים, מטמא.
יב,ב בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש, אחד בסלע, ואחד בלבנים, ואחד בעפר--טהור. בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר, ונראה בו נגע, ואחר כך הביא בו אבנים ועצים ועפר--טהור. וכן בגד שלא ארג בו שלוש על שלוש, ונראה בו נגע, ואחר כך ארג בו שלוש על שלוש--טהור. אין הבית מיטמא בנגעים, עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר.
יב,ג וכמה אבנים יהיו בו--רבי ישמעאל אומר, ארבע; רבי עקיבה אומר, שמונה: שרבי ישמעאל אומר, עד שייראה כשני גריסין, על שתי אבנים או על אבן אחת; רבי עקיבה אומר, עד שייראה כשני גריסין על שתי אבנים, ולא על אבן אחת. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, עד שייראה כשני גריסין, על שתי אבנים, בשני כתלים בזווית, אורכו כשני גריסין ורוחבו כגריס.
יב,ד עצים, כדי ליתן תחת השקוף; רבי יהודה אומר, כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף. עפר, כדי ליתן בין פצים לחברו. קירות האיבוס, וקירות המחיצה--אינן מיטמאין בנגעים. ירושלים, וחוצה לארץ--אינן מיטמאין בנגעים.
יב,ה כיצד ראיית הבית: "ובא אשר לו הבית, והגיד לכוהן לאמור: כנגע, נראה לי בבית" (ויקרא יד,לה). אפילו תלמיד חכמים ויודע שהוא נגע ודאי--לא יגזור ויאמר, נגע נראה לי בבית; אלא "כנגע, נראה לי בבית". "וציווה הכוהן ופינו את הבית" (ויקרא יד,לו)--אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, עסק הוא לפינוי. אמר רבי מאיר, וכי מה מטמא לו: אם תאמר כלי עציו, ובגדיו, ומתכתו--מטבילן, והן טהורין. ועל מה חסה התורה--על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפייו. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב; אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק.
יב,ו אינו הולך לתוך ביתו, ומסגיר, ואינו עומד בתוך הבית שהנגע בתוכו, ומסגיר; אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו, ומסגיר: שנאמר "ויצא הכוהן מן הבית, אל פתח הבית; והסגיר את הבית, שבעת ימים" (ויקרא יד,לח). בא בסוף שבוע, וראה אם פסה--"וציווה, הכוהן, וחילצו את האבנים, אשר בהן הנגע" (ויקרא יד,מ). "ולקחו אבנים אחרות, והביאו אל תחת האבנים; ועפר אחר ייקח, וטח את הבית" (ויקרא יד,מב). אינו נוטל אבנים מצד זה, ומביא לזה, ולא עפר מצד זה, ומביא לזה, ולא סיד מכל מקום. אינו מביא לא אחת תחת שתיים, ולא שתיים תחת אחת; אלא מביא שתיים תחת שתיים, שתיים תחת שלוש, שלוש תחת ארבע. מכאן אמרו, אוי לרשע ואוי לשכנו: שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים; אבל הוא לבדו מביא את העפר--שנאמר "ועפר אחר ייקח, וטח את הבית", אין חברו מטפל עימו בטיחה.
יב,ז בא בסוף שבוע, וראה: אם חזר, "ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו, ואת, כל עפר הבית; והוציא אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא" (ויקרא יד,מה). הפסיון הסמוך, כל שהוא; והרחוק, כגריס; והחוזר בבתים, כשני גריסין.
מסכת נגעים פרק יג
יג,א עשרה בתים הן: הכהה בראשון, וההולך לו--קולפו, והוא טהור. הכהה בשני, וההולך לו--קולפו, והוא טעון ציפורים. הפוסה בראשון--חולץ, וקוצה, וטח; ונותן לו שבוע: חזר, ניתץ; לא חזר, טעון ציפורים. עמד בראשון, ופסה בשני--חולץ, וקוצה, וטח; ונותן לו שבוע: חזר, ניתץ; לא חזר, טעון ציפורים. עמד בזה ובזה--חולץ, וקוצה, וטח; ונותן לו שבוע. חזר, ניתץ; לא חזר, טעון ציפורים. אם עד שלא טיהרו בציפורים, נראה בו נגע--הרי זה יינתץ; ואם משטיהרו בציפורים, נראה בו נגע--ייראה כתחילה.
יג,ב האבן שבזווית--בזמן שהוא חולץ, חולץ את כולה; בזמן שהוא נותץ--נותץ את שלו, ומניח את של חברו. נמצא חומר בחליצה מבנתיצה. רבי אלעזר אומר, בית הבנוי ראש ופתין--נראה בראש, נוטל את כולו; נראה בפתין--נוטל את שלו, ומניח את של חברו.
יג,ג בית שנראה בו נגע, והייתה עלייה על גביו--נותן את הקורות לעלייה; נראה בעלייה, נותן את הקורות לבית. לא הייתה עלייה על גביו--אבניו ועציו ועפרו, נתצין עימו. ומציל על המלבנים, ועל שריגי החלונות; רבי יהודה אומר, מלבן הבנוי על גביו, ניתץ עימו. אבניו ועציו ועפרו, מטמאין כזית; רבי אלעזר חסמא אומר, במה שהן.
יג,ד בית המוסגר, מטמא מתוכו; והמוחלט, מתוכו ומאחוריו. זה וזה, מטמאין בביאה.
יג,ה הבונה מן המוסגר בטהור, וחזר נגע לבית--חולץ את האבנים; חזר על האבנים--הבית הראשון יינתץ, והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין.
יג,ו בית שהוא מסך על גבי בית מנוגע, וכן אילן שהוא מסך על גבי בית מנוגע--הנכנס לחיצון, טהור, דברי רבי אלעזר בן עזריה; אמר רבי אלעזר, מה אם אבן אחת הימנו מטמא בביאה, הוא עצמו לא יטמא בביאה.
יג,ז הטמא עומד תחת האילן, והטהור עובר--טמא. הטהור עומד תחת האילן, והטמא עובר--טהור; אם עמד, טמא. וכן באבן המנוגעת, טהור; אם הניחה, הרי זה טמא.
יג,ח טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא, נטמא; וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור, טימאהו. טלית טהורה שהכניס ממנה שלוש על שלוש לבית טמא, נטמאת; וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור, טימאתו.
יג,ט מי שנכנס לבית מנוגע--כליו על כתפו, וסנדליו וטבעותיו בידו--הוא והן טמאין מיד. היה לבוש בכליו, וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידו--הוא טמא מיד; והן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס--פת חיטין ולא פת שעורין, מסב ואוכלה בלפתן.
יג,י היה עומד בפנים, ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו--אם שהה כדי אכילת פרס, טמאות. היה עומד בחוץ, ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידו--רבי יהודה מטמא מיד; וחכמים אומרין, עד שישהה כדי אכילת פרס. אמרו לו לרבי יהודה, מה אם בזמן שכל גופו טמא, לא יטמא את שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס--אף בזמן שאין כל גופו טמא, לא יטמא את שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס.
יג,יא מצורע שנכנס לבית--כל הכלים ששם טמאין, אפילו עד הקורות; רבי שמעון אומר, עד ארבע אמות. כלים, מיד טמאין; רבי יהודה אומר, אם שהה כדי הדלקת הנר.
יג,יב נכנס לבית הכנסת--עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, על רוחב ארבע אמות; נכנס ראשון, ויוצא אחרון. כל המציל צמיד פתיל באוהל המת, מציל צמיד פתיל בבית המנוגע; כל המציל מכוסה באוהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, כל המציל צמיד פתיל באוהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע; כל המציל מכוסה באוהל המת--אפילו מגולה בבית המנוגע, טהור.
מסכת נגעים פרק יד
יד,א כיצד מטהרין את המצורע: היה מביא פיילי של חרס חדשה, ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי ציפורים דרור. ושוחט את אחת מהן על כלי חרס, ועל מים חיים; וחופר וקוברה בפניו. ונוטל עץ ארז ואיזוב ושני תולעת, וכרכן בשיירי הלשון, והקיף להן ראשי גפיים וראש הזנב של שנייה. וטבל, והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע; ויש אומרים, על מצחו. וכך היה מזה על השקוף שבבית, מבחוץ.
יד,ב בא לו לשלח את הציפור החיה--אינו הופך את פניו לא לים, ולא לעיר, ולא למדבר: שנאמר "ושילח את הציפור החיה, אל מחוץ לעיר--אל פני השדה" (ויקרא יד,נג; וראה ויקרא יד,ז). בא לו לגלח את המצורע; העביר תער על כל בשרו, וכיבס בגדיו, וטבל. וטהר מלטמא בביאה, והרי הוא מטמא כשרץ; ונכנס לפנים מן החומה, מנודה מביתו שבעת ימים, ואסור בתשמיש המיטה.
יד,ג ביום השביעי, מגלחו תגלחת שנייה כתגלחת הראשונה, וכיבס בגדיו, וטבל. וטהר מלטמא כשרץ, והרי הוא טבול יום, אוכל במעשר. העריב שמשו, אוכל בתרומה; הביא כפרתו, אוכל בקודשים. נמצאו שלוש טהרות למצורע, ושלוש טהרות ליולדת.
יד,ד שלושה מגלחין, ותגלחתן מצוה--הנזיר, והמצורע, והלויים. וכולן שגלחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות--לא עשו כלום.
יד,ה שתי ציפורים--מצותן שיהו שוות במראה, ובקומה, ובדמים, ולקיחתן כאחת; אף על פי שאינן שוות, כשרות. לקח אחת היום, ואחת למחר--כשרות. שחט את אחת מהן, ונמצאת שלא דרור--ייקח זוג לשנייה; הראשונה מותרת באכילה. שחטה, ונמצאת טריפה--ייקח זוג לשנייה; הראשונה מותרת בהנאה. נשפך הדם, תמות המשתלחת; מתה המשתלחת, יישפך הדם.
יד,ו מצות עץ ארז--אורכו אמה, ועובייו כרביע כרעי המיטה: אחד לשניים, ושניים לארבעה. מצות איזוב--לא איזוביון, ולא איזוב כוחלי, ולא איזוב רומי, ולא איזוב מדברי, ולא כל איזוב שיש לו שם לווי.
יד,ז ביום השמיני, מביא שלוש בהמות--חטאת, ואשם, ועולה; והדל היה מביא חטאת העוף, ועולת העוף.
יד,ח בא לו אצל האשם, וסמך שתי ידיו עליו; ושחטו, וקיבלו שני כוהנים את דמו--אחד בכלי, ואחד ביד. זה שקיבל בכלי, בא וזורקו על גבי המזבח; וזה שקיבל ביד, בא לו אצל המצורע. ומצורע טבל בלשכת המצורעין, בא ועמד בשער ניקנור; רבי יהודה אומר, לא היה צריך טבילה.
יד,ט הכניס ראשו, ונתן על תנוך אוזנו; ידו, ונתן על בוהן ידו; רגלו, ונתן על בוהן רגלו. רבי יהודה אומר, שלושתן היה מכניס כאחת. אין לו בוהן יד, בוהן רגל, אוזן ימנית--אין לו טהרה עולמית; רבי אליעזר אומר, נותן הוא על מקומן. רבי שמעון אומר, אם נתן על של שמאל, יצא.
יד,י נטל מלוג השמן, ויצק לתוך כפו של חברו; ואם יצק לתוך כף עצמו, יצא. טבל והזה שבע פעמים, כנגד בית קודש הקודשים, על כל הזיה, טבילה. בא לו אצל המצורע; מקום שהוא נותן את הדם, שם הוא נותן את השמן--שנאמר "אל מקום דם האשם. והנותר, מן השמן אשר על כף הכוהן, ייתן, על ראש המיטהר--לכפר" (ראה ויקרא יד,כח-כט). אם נתן, כיפר. ואם לא נתן, לא כיפר, דברי רבי עקיבה. רבי יוחנן בן נורי אומר, שיירי מצוה הן: בין שנתן, בין שלא נתן--כיפר; ומעלין עליו, כאילו לא כיפר. חסר הלוג עד שלא יצק, ימלאנו; משיצק, יביא אחר כתחילה, דברי רבי יעקוב. רבי שמעון אומר, חסר הלוג עד שלא נתן, ימלאנו; משנתן, יביא אחר כתחילה.
יד,יא מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, או עשיר והעני--הכול הולך אחר החטאת, דברי רבי שמעון; רבי יהודה אומר, אחר האשם.
יד,יב מצורע עני שהביא קרבן עשיר, יצא; ועשיר שהביא קרבן עני, לא יצא. מביא אדם על ידי בנו, על ידי בתו, על ידי עבדו ושפחתו קרבן עני, ומאכילן בזבחים; רבי יהודה אומר, אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר, וכן כל קרבן שהיא חייבת.
יד,יג שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן--קרב קרבנו של אחד מהן, ומת אחד מהן--זו שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושוע. אמר להן, יכתוב נכסיו לאחר, ויביא קרבן עני.
|
