משנה סדר נשים נזיר

מסכת נזיר פרק א

א,א  כל כינויי נזירות כנזירות.  האומר אהא, הרי זה נזיר; או אהא נווה, נזיר.  נזיק, נזיח, פזיח--הרי זה נזיר.  הרי אני כזה, הרי אני מסלסל, הרי אני מכלכל, הרי עליי לשלח פרע--הרי זה נזיר.  הרי עליי ציפורים--רבי מאיר אומר, נזיר; וחכמים אומרין, אינו נזיר.

א,ב  הריני נזיר מן החרצנים, מן הזוגין, מן התגלחת, מן הטומאה--הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו.  הריני כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שניקרו פלשתים את עיניו--הרי זה נזיר שמשון.  מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון:  נזיר עולם--הכביד שיערו, מקל בתער ומביא שלוש בהמות; ואם נטמא, מביא קרבן טומאה.  נזיר שמשון--הכביד שיערו, אינו מקל; ואם נטמא, אינו מביא קרבן טומאה.

א,ג  סתם נזירות, שלושים יום.  אמר הריני נזיר אחת גדולה, הריני נזיר אחת קטנה, אפילו מכאן ועד סוף העולם--נזיר שלושים יום.  הריני נזיר ויום אחד, הריני נזיר ושעה אחת, הריני נזיר אחת ומחצה--הרי זה נזיר שתיים.  הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת--נזיר שלושים ואחד יום, שאין נוזרין שעות.

א,ד  הריני נזיר כשיער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים--הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחת לשלושים יום.  רבי אומר, אין זה מגלח אחת לשלושים יום; ואיזה הוא שהוא מגלח אחת לשלושים יום--האומר הרי עליי נזירות כשיער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים.

א,ה  הריני נזיר מלוא הבית, או מלוא הקופה--בודקין אותו:  אם אמר אחת גדולה נזרתי, נזיר שלושים יום; ואם אמר סתם נזרתי--רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו.

א,ו  הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני, אומרין כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני--פחות משלושים יום, נזיר שלושים יום; ואם לאו, נזיר כמניין הימים.

א,ז  הריני נזיר כמניין ימות השנה, מונה נזירות כמניין ימות השנה; אמר רבי יהודה, מעשה היה, וכיון שהשלים מת.
 

מסכת נזיר פרק ב

ב,א  הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה--בית שמאי אומרין, נזיר; ובית הלל אומרין, אינו נזיר.  אמר רבי יהודה, אף כשאמרו בית שמאי, לא אמרו אלא באומר, הרי הן עליי קרבן.

ב,ב  אמר, אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני, אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני--בית שמאי אומרין, נזיר; בית הלל אומרין, אינו נזיר.  אמר רבי יהודה, אף כשאמרו בית שמאי, לא אמרו אלא באומר, הרי פרה זו קרבן אם עומדת היא.

ב,ג  מזגו לו את הכוס, ואמר הריני נזיר ממנו--הרי זה נזיר.  מעשה באישה אחת שהייתה שכולת, ומזגו לה את הכוס, ואמרה הריני נזירה ממנו; אמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא כלומר, הרי הוא עליי קרבן.

ב,ד  הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין, ומיטמא למתים--הרי זה נזיר, ואסור בכולן.  יודע אני שיש נזירים, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין--הרי זה אסור; רבי שמעון מתיר.  יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים--הרי זה מותר; רבי שמעון אוסר.

ב,ה  הריני נזיר, ועליי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר ואני, ועליי לגלח נזיר--אם היו פיקחין, מגלחין זה את זה; ואם לאו, מגלחין נזירים אחרים.

ב,ו  הרי עליי לגלח חצי נזיר, ושמע חברו ואמר ואני, ועליי לגלח חצי נזיר--זה מגלח נזיר שלם, וזה מגלח נזיר שלם, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.

ב,ז  הריני נזיר, כשיהיה לי בן--נולד לו בן, הרי זה נזיר; בת, טומטום, ואנדרוגינוס--אינו נזיר.  ואם אמר, כשאראה לי ולד--אפילו נולד לו בת, טומטום, ואנדרוגינוס--הרי זה נזיר.

ב,ח  הפילה אשתו, אינו נזיר.  רבי שמעון אומר, יאמר אם היה בן קיימה, הריני נזיר חובה; ואם לאו, הריני נזיר נדבה.  חזרה וילדה, הרי זה נזיר.  רבי שמעון אומר, יאמר אם הראשון היה בן קיימה--הראשונה חובה, וזו נדבה; ואם לאו--הראשונה, נדבה וזו חובה.

ב,ט  הריני נזיר, ונזיר כשיהיה לי בן--התחיל מונה את שלו, ואחר כך נולד לו בן--משלים את שלו, ואחר כך מונה את של בנו.  הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר--התחיל מונה את שלו, ואחר כך נולד לו בן--מניח את שלו, ומונה את של בנו, ואחר כך משלים את שלו.

ב,י  הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר מאה יום--נולד לו בן עד שבעים, לא הפסיד כלום; לאחר שבעים, סותר עד שבעים, שאין תגלחת, פחות משלושים יום.
 

מסכת נזיר פרק ג

ג,א  מי שאמר הריני נזיר, מגלח יום שלושים ואחד; אם גילח יום שלושים, יצא.  הריני נזיר שלושים יום--אם גילח יום שלושים, לא יצא.

ג,ב  מי שנזר שתי נזירות--מגלח את הראשונה יום שלושים ואחד, ואת השנייה יום שישים ואחד.  ואם גילח את הראשונה יום שלושים, מגלח את השנייה יום שישים; אם גילח יום שישים חסר אחד, יצא.  זו עדות העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות, שאם גילח את הראשונה יום שלושים, מגלח את השנייה יום שישים; ואם גילח יום שישים חסר אחד, יצא--שיום שלושים עולה לו מן המניין.

ג,ג  מי שאמר הריני נזיר--נטמא יום שלושים, סתר את הכול; רבי אליעזר אומר, לא סתר אלא שבעה.  הריני נזיר שלושים יום--נטמא יום שלושים, סתר את הכול.  [ד] הריני נזיר מאה יום--נטמא יום מאה, סתר את הכול; רבי אליעזר אומר, לא סתר אלא שלושים.  נטמא יום מאה ואחד, סתר שלושים; רבי אליעזר אומר, לא סתר אלא שבעה.

ג,ד  [ה] מי שנזר והוא בין הקברות--אפילו הוא שם שלושים יום--אינן עולין לו מן המניין, ואינו מביא קרבן טומאה.  יצא ונכנס--עולין לו מן המניין, ומביא קרבן טומאה.  רבי אליעזר אומר, לא בו ביום--שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב), שהיו לו ימים ראשונים.

ג,ה  [ו] מי שנזר נזירות מרובה, והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ--בית שמאי אומרין, נזיר שלושים יום; בית הלל אומרין, נזיר כתחילה.  מעשה בהילני המלכה, שהלך בנה למלחמה, ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, הריני נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים; ולסוף שבע שנים, עלת לארץ.  והורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות; ולסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה.  אמר רבי יהודה, לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.

ג,ו  [ז] מי שהיו שתי כיתי עדים מעידין אותו, אלו מעידין שנזר שתיים, ואלו מעידין שנזר חמש--בית שמאי אומרין, נחלקה העדות, ואין כאן נזירות; בית הלל אומרין, יש בכלל חמש שתיים, שיהא נזיר שתיים.
 

מסכת נזיר פרק ד

ד,א  מי שאמר הריני נזיר, ושמע חברו ואמר ואני, ואני, ואני--הרי כולם נזירים.  הותר הראשון, הותרו כולם; הותר האחרון--האחרון מותר, וכולם אסורין.  הריני נזיר, ושמע חברו ואמר פי כפיו ושיערי כשיערו--הרי זה נזיר.  הריני נזיר, ושמעה אשתו ואמרה ואני--מפר את שלה, ושלו קיים; הריני נזירה, ושמע בעלה ואמר ואני--אינו יכול להפר.

ד,ב  הריני נזיר, ואת, ואמרה אמן--מפר את שלה, ושלו בטיל; הריני נזירה, ואת, ואמר אמן--אינו יכול להפר.

ד,ג  האישה שנדרה בנזיר, והייתה שותה ביין ומיטמא למתים--הרי זו סופגת את הארבעים.  הפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והייתה שותה ביין ומיטמא למתים--אינה סופגת את הארבעים; רבי יהודה אומר, אם אינה סופגת את הארבעים, תספוג מכת מרדות.

ד,ד  האישה שנדרה בנזיר, והפרישה את בהמתה, ואחר כך הפר לה בעלה--אם משלו הייתה הבהמה, תצא ותרעה בעדר.  ואם משלה הייתה הבהמה--החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.  היו לה מעות סתומים, ייפלו לנדבה.  מעות מפורשים--דמי חטאת--ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין; דמי עולה--יבואו עולה, ומועלין בהן; דמי שלמים--יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

ד,ה  נזרק עליה אחד מן הדמים, אינו יכול להפר; רבי עקיבה אומר, אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות, אינו יכול להפר.  במה דברים אמורים, בתגלחת טהורה; אבל בתגלחת טמאה, יפר--שהוא יכול לומר, אי אפשי באישה מנוולת.  רבי אומר, אף בתגלחת הטהרה יפר--שהוא יכול לומר, אי אפשי באישה מגולחת.

ד,ו  האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האישה מדרת את בנה בנזיר.  כיצד:  גילח או שגילחוהו קרובים, מיחה או שמיחוהו קרובים:  הייתה לו בהמה מופרשת--החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.  היו לו מעות סתומין, ייפלו לנדבה.  מעות מפורשין--דמי חטאת--ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין; דמי עולה--יבואו עולה, ומועלין בהן; דמי שלמים--יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

ד,ז  האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האישה מגלחת על נזירות אביה.  כיצד:  מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות סתומים לנזירותו, ומת, ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא--אמר רבי יוסי, הרי אלו ייפלו לנדבה, שאין זה מגלח על נזירות אביו.  ואיזה הוא שהוא מגלח על נזירות אביו:  מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו, ומת--זה הוא שהוא מגלח על נזירות אביו.
 

מסכת נזיר פרק ה

ה,א  בית שמאי אומרין, הקדש טעייות הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש.  כיצד:  אמר שור שחור שייצא מביתי ראשון, הרי הוא הקדש, ויצא לבן--בית שמאי אומרין, הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש.

ה,ב  דינר זהב שיעלה בידי ראשון, הרי הוא הקדש, ועלה של כסף--בית שמאי אומרין, הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש.  חבית של יין שתעלה בידי ראשונה, הרי היא הקדש, ועלת של שמן--בית שמאי אומרין, הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש.

ה,ג  מי שנדר בנזיר, ונשאל לחכמים ואסרו--מונה משעה שנזר.  נשאל לחכמים והתירו, והייתה לו בהמה מופרשת--תצא ותרעה בעדר.  אמרו להם בית הלל לבית שמאי, אין אתם מודים בזו שהוא הקדש טעות, שתצא ותרעה בעדר.  אמרו להם בית שמאי, אין אתם מודים למי שטעה וקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שהוא מקודש.  אמרו להם בית הלל, לא השבט קידשו.  מה אילו טעה והניח את השבט על השמיני, או על שנים עשר, שמא עשה כלום; אלא כתוב שקידש את העשירי, הוא קידש את התשיעי ואת אחד עשר.

ה,ד  מי שנדר בנזיר, והלך להביא את בהמתו, ומצאה שנגנבה--אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר, הרי זה נזיר; אם משנגנבה בהמה נזר, אינו נזיר.  זו טעות טעה נחום איש מדי:  כשעלו נזירים מן הגולה, ומצאו בית המקדש חרב, אמר להם נחום איש מדי, אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב, נוזרים הייתם; אמרו לו לאו, והתירם נחום איש מדי.  וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו, כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש, נזיר; משחרב בית המקדש, אינו נזיר.

ה,ה  היו מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, ואמר אחד מהן, הריני נזיר שזה איש פלוני, ואחד אומר, הריני נזיר שאינו הוא; הריני נזיר שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, שכולכם נזירים:  בית שמאי אומרין, כולם נזירין; בית הלל אומרין, אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו; רבי טרפון אומר, אין אחד מהן נזיר.

ה,ו  הרתיע לאחריו, אינו נזיר.  רבי שמעון אומר, יאמר אם היה כדבריי, הריני נזיר חובה; ואם לאו, הריני נזיר נדבה.  [ז] ראה את הכוי ואמר, הריני נזיר שזה חיה, הריני נזיר שאין זה חיה, הריני נזיר שזה בהמה, הריני נזיר שאין זה בהמה, הריני נזיר שזה חיה ובהמה, הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, הריני נזיר שאחד מכם נזיר, הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, שכולכם נזירים--הרי כולם נזירים.
 

מסכת נזיר פרק ו

ו,א  שלושה מינים אסורין בנזיר--הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן:  שכל היוצא מן הגפן, מצטרפין זה עם זה.  ואינו חייב, עד שיאכל מן הענבים כזית; משנה הראשונה, עד שישתה רביעית יין.  רבי עקיבה אומר, אפילו שרה פיתו ביין, ויש בה כדי לצרף כזית--חייב.

ו,ב  וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזוגין בפני עצמן.  רבי אלעזר בן עזריה אומר, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנין וזוג.  אלו הן החרצנים ואלו הן הזוגין--החרצנים, אלו החיצונים; והזוגין, אלו הפנימין, דברי רבי יהודה.  רבי יוסי אומר, שלא תטעה:  כזוג של בהמה--החיצון זוג, והפנימי ענבול.

ו,ג  סתם נזירות, שלושים יום.  גילח או שגילחוהו ליסטים, סותר שלושים יום.  נזיר שגילח בין בזוג בין בתער, או שסיפסף כל שהוא--חייב.  נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק; רבי ישמעאל אומר, לא יחוף באדמה, מפני שהיא משרת את השיער.

ו,ד  נזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה--חייב על כל אחת ואחת.  היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא--חייב על כל אחת ואחת.  היה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח--חייב על כל אחת ואחת.

ו,ה  שלושה מינים אסורים בנזיר--הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.  חומר בטומאה ובתגלחת, מביוצא מן הגפן--שהטומאה והתגלחת סותרים, והיוצא מן הגפן אינו סותר.  חומר ביוצא מן הגפן, מבטומאה ומבתגלחת--שלא הותר מכלל היוצא מן הגפן, והותר בתגלחת מצוה ובמת מצוה.  חומר בטומאה, מבתגלחת--שהטומאה סותרת את הכול, וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלושים יום, ואין חייבין עליה קרבן.

ו,ו  תגלחת הטומאה כיצד:  היה מזה בשלישי ובשביעי, ומגלח בשביעי, ומביא קרבנותיו בשמיני.  אם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבה.  אמר לו רבי טרפון, מה בין נזיר למצורע--אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ואינו מביא את קרבנותיו, אלא אם כן מעורב שמש.

ו,ז  תגלחת הטהרה כיצד:  היה מביא שלוש בהמות, חטאת ועולה ושלמים--שוחט את השלמים, ומגלח עליהם, דברי רבי יהודה; רבי אלעזר אומר, לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום.  ואם גילח על אחת משלושתן, יצא.

ו,ח  רבן שמעון בן גמליאל אומר, הביא שלוש בהמות ולא פירש--הראויה לחטאת, תקרב חטאת; עולה, תקרב עולה; שלמים, יקרבו שלמים.  היה נוטל שיער ראש נזרו, ומשלח תחת הדוד; אם גילח במדינה, היה משלח תחת הדוד.  במה דברים אמורים, בתגלחת טהרה; אבל בתגלחת טומאה, לא היה משלח תחת הדוד.  רבי מאיר אומר, הכול משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטומאה שבמדינה בלבד.  [ט] היה מבשל את השלמים, או שולקן.  וכוהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד, ונותנן על כפי הנזיר ומניפן; ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים.  רבי שמעון אומר, כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר לנזיר לשתות ביין וליטמא למתים.

ו,ט  [י] גילח על הזבח, ונמצא פסול--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.  גילח על החטאת שלא לשמה, ואחר כך הביא את קרבנותיו לשמן--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.  גילח על העולה ועל השלמים שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.  רבי שמעון אומר, אותו הזבח לא עלה לו, ושאר כל הזבחים עלו לו.  אם גילח על שלושתן, ונמצא אחד מהן כשר--תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים.

ו,י  [יא] מי שנזרק עליו אחד מן הדמים, ונטמא--רבי אליעזר אומר, סותר את הכול; וחכמים אומרין, יביא שאר קרבנותיו ויטהר.  מעשה במרים התדמורית שנזרק עליה אחד מן הדמים, ובאו ואמרו לה על בתה שהיא מסוכנת, והלכה, ומצאתה שמתה; אמרו חכמים, תביא שאר קרבנות ותטהר.
 

מסכת נזיר פרק ז

ז,א  כוהן גדול ונזיר, אין מיטמאין בקרוביהן.  היו מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה--רבי אליעזר אומר, ייטמא כוהן גדול, ואל ייטמא נזיר; וחכמים אומרין, ייטמא נזיר, ואל ייטמא כוהן הדיוט.  רבי אליעזר אומר, ייטמא כוהן שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל ייטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו; אמרו לו, ייטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה, ואל ייטמא כוהן שקדושתו קדושת עולם.

ז,ב  על אלו הטומאות הנזיר מגלח:  על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל מלוא תורבד רקב, ועל השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם--על מגען, ועל משאן, ועל אוהלן.  על עצם כשעורה--על מגעו ועל משאו.  על אלו הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמים; ואינו מתחיל למנות, עד שיטהר ויביא קרבנו.

ז,ג  אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואוהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, וימי ספרו, וימי גמרו--על אלו אין הנזיר מגלח; ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמים, ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו.  באמת, ימי הזב והזבה, וימי הסגרו של מצורע--הרי אלו עולים לו.

ז,ד  רבי אליעזר אומר משום רבי יהושוע, כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין עליה על ביאת המקדש; וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת המקדש.  אמר רבי מאיר, לא תהא זו קלה מן השרץ.  אמר רבי עקיבה, דנתי לפני רבי אליעזר, מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא את האדם באוהל, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו--רביעית דם שהיא מטמא את האדם באוהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה.  אמר לי, מה זה עקיבה, אין דנין קל וחומר.  וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי יהושוע, אמר לי יפה אמרת, אלא כך אמרה הלכה.
 

מסכת נזיר פרק ח

ח,א  שני נזירים שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם היה:  מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא--קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה שלך; ואם אני הוא הטהור--קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שלך.  וסופרים שלושים יום, ומביאין קרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא--קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי; ואם אני הוא הטהור--קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך, וזה קרבן טהרתך.  מת אחד מהן--אמר רבי יהושוע, יבקש אחד מן השוק שיידור כנגדו בנזיר, ויאמר, אם טמא הייתי, הרי אתה נזיר מיד; ואם טהור הייתי, הרי אתה נזיר לאחר שלושים יום.  וסופרים שלושים יום, ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא--קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה שלך; ואם אני הוא הטהור--קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה ספק.  וסופרים שלושים יום, ומביאין קרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא--קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי; ואם אני הוא הטהור--קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה ספק, וזה קרבן טהרתך.  אמר לו בן זומא, מי שומע לו שיידור כנגדו בנזיר:  אלא מביא חטאת העוף ועולת הבהמה, ויאמר, אם טמא הייתי--החטאת מחובתי, והעולה נדבה; ואם טהור הייתי--העולה מחובתי, והחטאת ספק.  וסופר שלושים יום, ומביא קרבן טהרה, ואומר, אם טמא הייתי--העולה הראשונה נדבה, וזו חובה; ואם טהור הייתי--העולה הראשונה חובה וזו נדבה, וזה שאר קרבני.  אמר רבי יהושוע, נמצא זה מביא קרבנותיו מחוצים; אבל הודו חכמים לדברי בן זומא.

ח,ב  נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק--אוכל בקודשים לאחר שישים יום, ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום:  שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר, בזמן שהיא ודאי; אבל בזמן שהיא ספק, אינה דוחה.
 

מסכת נזיר פרק ט

ט,א  הגויים, אין להם נזירות.  נשים ועבדים, יש להם נזירות.  חומר בנשים מבעבדים--שהוא כופף את עבדו, ואינו כופף את אשתו.  חומר בעבדים מבנשים--שהוא מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו.  הפר לאשתו, הפר עולמית; הפר לעבדו--יצא לחירות, ומשלים את נזירותו.  עבר מכנגד פניו, רבי מאיר אומר, לא ישתה; רבי יוסי אומר, ישתה.

ט,ב  נזיר שגילח, ונודע שהוא טמא--אם טומאה ידועה, סותר; אם טומאת התהום, אינו סותר.  אם עד שלא גילח--בין כך ובין כך, סותר.  כיצד:  ירד לטבול במערה, ונמצא מת צף על פי המערה--טמא.  נמצא מושקע בקרקע המערה--ירד להקר, טהור; ליטהר מטומאת המת, טמא--שחזקת טמא טמא, וחזקת טהור טהור, שרגליים לדבר.

ט,ג  המוצא מת כתחילה מושכב כדרכו--נוטלו, ואת תבוסתו עימו.  מצא שניים--נוטלן, ואת תבוסתן עימן.  מצא שלושה--אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כמלוא מיטה וקובריה--הרי זו שכונת קברות.  בודק ממנו ולהלן, עשרים אמה; מצא אחר לסוף עשרים אמה, בודק ממנו ולהלן עשרים אמה:  שרגליים לדבר--שאילו מתחילה מצאו, היה נוטלו ואת תבוסתו.

ט,ד  כל ספק נגעים כתחילה--טהור, עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  בשבעה דרכים בודקין את הזב, עד שלא נזקק לטומאה--במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, בהרהור.  משנזקק לטומאה, אין בודקין אותו:  אונסו, וספקו, ושכבת זרעו--טמאים, שרגליים לדבר.  המכה את חברו, ואמדוהו למיתה, הקל ממה שהיה, לאחר מכן הכביד ומת--חייב; רבי נחמיה פוטר, שרגליים לדבר.

ט,ה  נזיר היה שמואל, כדברי רבי נהוראי, שנאמר "ומורה לא יעלה על ראשו" (שמואל א א,יא):  נאמר בשמשון "מורה" (שופטים יג,ה), ונאמר בשמואל "מורה"--מה "מורה" האמורה בשמשון, נזיר, אף "מורה" האמורה בשמואל, נזיר.  אמר רבי יוסי, והלוא אין מורה אלא של בשר ודם.  אמר לו רבי נהוראי, והלוא כבר נאמר "ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז,ב)--שכבר היה עליו, מורה של בשר ודם.