משנה סדר מועד ראש השנה

מסכת ראש השנה פרק א

א,א  ארבעה ראשי שנים הם:  באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים.  באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי.  באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות.  באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו.

א,ב  בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח, על התבואה.  בעצרת, על פירות האילן.  בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד, ליבם; המבין, אל כל מעשיהם" (תהילים לג,טו).  ובחג, נידונים על המים.

א,ג  על שישה חודשים שלוחים יוצאים:  על ניסן, מפני הפסח; על אב, מפני התענית; על אלול, מפני ראש השנה; על תשרי, מפני תקנת המועדות; על כסליו, מפני חנוכה; ועל אדר, מפני הפורים.  וכשהיה בית המקדש קיים--יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן.

א,ד  על שני חודשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי--שבהם שלוחים יוצאים לסוריה, ובהם מתקנים את המועדות.  וכשהיה בית המקדש קיים--מחללין אף על כולם, מפני תקנת הקרבן.

א,ה  בין שנראה בעליל, בין שלא נראה בעליל--מחללין עליו את השבת; רבי יוסי אומר, אם נראה בעליל, אין מחללין עליו את השבת.

א,ו  מעשה שעברו יתר מארבעים זוג, ועיכבם רבי עקיבה בלוד; שלח לו רבן גמליאל, אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילם לעתיד לבוא.

א,ז  אב ובנו שראו את החודש, ילכו:  לא שמצטרפין זה עם זה; אלא שאם ייפסל אחד מהם, יצטרף השני עם אחר.  רבי שמעון אומר, אב ובנו וכל הקרובים, כשרים לעדות החודש.  אמר רבי יוסי, מעשה בטובייה הרופא, שראה את החודש בירושלים--הוא, ובנו, ועבדו משוחרר.  קיבלו הכוהנים אותו ואת בנו, ופסלו את עבדו; וכשבאו לבית דין--קיבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו.

א,ח  ואלו הן הפסולים--המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים.  זה הכלל--כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה.

א,ט  מי שראה את החודש, ואינו יכול להלך--מוליכין אותו על החמור, ואפילו במיטה; ואם צודה להן, לוקחין בידם מקלות; ואם הייתה דרך רחוקה, לוקחין בידם מזונות:  שעל מהלך לילה ויום, מחללין את השבת ויוצאים לעדות החודש--שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם, במועדם" (ויקרא כג,ד).
 

מסכת ראש השנה פרק ב

ב,א  אם אינן מכירין אותו, משלחין עימו אחר להעידו.  בראשונה, היו מקבלין עדות החודש מכל אדם; משקילקלו המינים, התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

ב,ב  בראשונה, היו משיאין משואות; משקילקלו הכותים, התקינו שיהו שלוחים יוצאים.

ב,ג  כיצד משיאין משואות:  מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורכן במשיחה; ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור, ומוליך, ומביא ומעלה ומוריד--עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי.

ב,ד  ומניין היו משיאין משואות:  מהר המשחה לסרטבה, ומסרטבה לאגריפנה, ומאגריפנה לחוורן, ומחוורן לבית בלתין; ומבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש.

ב,ה  חצר גדולה הייתה בירושלים, ובית יעזק הייתה נקראת; ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם.  וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבוא.

ב,ו  בראשונה, לא היו זזים משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן, שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח.  ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה לילד, והבא להציל מיד הגיס, מיד הנהר, מיד הדליקה, מיד המפולת--הרי אלו כאנשי העיר, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח.

ב,ז  [ו] כיצד בודקין את העדים:  זוג שבא ראשון, בודקין אותו ראשון.  מכניסין את הגדול שבהן ואומרין לו, אמור כיצד ראית את הלבנה--לפני החמה, לאחר החמה, לצפונה, לדרומה, כמה היה גבוה, ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב.  אם אמר לפני החמה, לא אמר כלום.  ואחר כך היו מכניסין את השני, ובודקין אותו.  נמצאו דבריהן מכוונין, עדותן קיימת.  ושאר כל הזוגות, שואלין אותן ראשי דברים:  לא שצריכין להן; אלא שלא ייצאו בפחי נפש, בשביל שיהו רגילין לבוא.

ב,ח  [ז] ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש.  בין שנראה בזמנו, ובין שלא נראה בזמנו--מקדשין אותו; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אם לא נראה בזמנו--אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמיים.

ב,ט  [ח] דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית, או כזה.  מעשה שבאו שניים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב; אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה, קיבלם רבן גמליאל.  ועוד באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל.  אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם--היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך.

ב,י  [ט] שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.  הלך ומצאו רבי עקיבה מצר.  אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד)--"אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן; אין לי מועדות אלא אלו.  בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו, אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל--צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה, ואהרון--נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל" (שמות כד,ט).  למה לא נתפרשו שמותן של זקנים:  אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית דין על ישראל--הרי הם כבית דינו של משה.  נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.
 

מסכת ראש השנה פרק ג

ג,א  ראוהו בית דין וכל ישראל--נחקרו העדים, לא הספיקו לומר מקודש, עד שחשיכה--הרי זה מעובר.  ראוהו בית דין בלבד--יעמדו שניים ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש.  ראוהו שלושה, והם בית דין--יעמדו שניים, ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש:  שאין היחיד נאמן על ידי עצמו.

ג,ב  כל השופרות כשרים--חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן.  אמר רבי יוסי, והלוא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר "והיה במשוך בקרן היובל, כשומעכם את קול השופר" (יהושוע ו,ה).

ג,ג  שופר של ראש השנה--של יעל, פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים; השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.  [ד] בתענייות--בשל זכרים כפופים, ופיהם מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע; השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות.

ג,ד  [ה] שווה היובל לראש השנה בתקיעה, ובברכות; רבי יהודה אומר, בראש השנה תוקעים בשל זכרים, וביובל בשל יעלים.

ג,ה  [ו] שופר שנסדק ודבקו, פסול; דבק שברי שופרות, פסול.  ניקב וסתמו--אם מעכב הוא את התקיעה, פסול; ואם לאו, כשר.  [ז] התוקע לתוך הבור או לתוך החדות או לתוך הפיטס--אם קול שופר שמע, יצא; אם קול הברה שמע, לא יצא.  וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, או קול מגילה--אם כיוון ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא:  אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון את ליבו וזה לא כיוון.

ג,ו  [ח] "והיה, כאשר ירים משה ידו--וגבר ישראל . . ." (שמות יז,יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה:  אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים--היו מתגברין; ואם לאו, היו נופלים.  כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף . . ." (במדבר כא,ח), וכי הנחש ממית ומחיה:  אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמיים--היו מתרפאין; ואם לאו, היו נימוקים.  חירש שוטה וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.  זה הכלל--כל שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
 

מסכת ראש השנה פרק ד

ד,א  יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.  אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.

ד,ב  ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה--שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד.

ד,ג  בראשונה, היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד; משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.

ד,ד  בראשונה, היו מקבלין עדות החודש כל היום; פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלויים בשיר.  התקינו שלא יהו מקבלין עדות החודש, אלא עד המנחה; ואם באו עדים מן המנחה ולמעלן, נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו מקבלין עדות החודש כל היום.  אמר רבי יהושוע בן קורחה, ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.

ד,ה  סדר ברכות:  אומר אבות גבורות וקדושת השם, וכולל מלכייות עימהן, ואינו תוקע; קדושת היום, ותוקע; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי.  אמר לו רבי עקיבה, אם אינו תוקע למלכייות, למה הוא מזכיר--אלא אומר אבות גבורות וקדושת השם, וכולל מלכייות עם קדושת היום, ותוקע; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודיה וברכת כוהנים.

ד,ו  אין פוחתין מעשר מלכייות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות; רבי יוחנן בן נורי אומר, אם אמרן שלוש שלוש, יצא.  אין מזכירין זיכרון ומלכות ושופר של פורענות.  מתחיל בתורה, ומסיים בנביא; רבי יוסי אומר, אם השלים בתורה, יצא.

ד,ז  העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע; ובשעת ההלל, הראשון מקרא את ההלל.

ד,ח  שופר של ראש השנה--אין מפקחין עליו את הגל, ואין מעבירין עליו את התחום, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטים על פני המים; ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות, בין בדבר שהוא משום לא תעשה.  אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין, ייתן.  אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, ומתעסקין עימהם כדי שילמדו.  והמתעסק, לא יצא; והשומע מן המתעסק, לא יצא.

ד,ט  סדר תקיעות, שלוש של שלוש שלוש.  שיעור תקיעה, כדי שלוש תרועות; שיעור תרועה, כדי שלוש יבבות.  תקע בראשונה, ומשך בשנייה כשתיים--אין בידו אלא אחת.  מי שבירך, ואחר כך נזדמן לו שופר--תוקע ומריע ותוקע, תוקע ומריע ותוקע, שלושה פעמים.  כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב; רבן גמליאל אומר, שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן.