משנה סדר זרעים מעשרות

מסכת מעשרות פרק א

א,א  כלל אמרו במעשרות:  כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ--חייב במעשרות.  ועוד כלל אחר אמרו:  כל שתחילתו אוכל, וסופו אוכל--אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל, חייב קטן וגדול; וכל שאין תחילתו אוכל, אבל סופו אוכל--אינו חייב, עד שייעשה אוכל.

א,ב  מאימתיי פירות חייבין במעשרות:  התאנים, משיבחילו.  הענבים והאובשים, משיבאישו.  האוג והתותים, משיאדימו; וכל האדומים, משיאדימו.  הרימונים, משיימסו.  התמרים, משיטילו שאור.  הפרסקין, משיטילו גידין.  האגוזין, משיעשו מגורה; רבי יהודה אומר, האגוזין והשקדים, משיעשו קליפה.

א,ג  החרובין, משיינקדו; וכל השחורים, משיינקדו.  האגסים והקרוסטומלין הפרישין והעוזררין, משייקרחו; וכל הלבנים, משייקרחו.  התלתן, כדי שתצמח.  התבואה והזיתים, משיכניסו שליש.

א,ד  ובירק:  הקישואים, והדלועים, האבטיחים, והמלפפונות, והתפוחים, והאתרוגים--חייבים גדולים וקטנים; רבי שמעון פוטר את האתרוגין בקוטנן.  החייב בשקדים המרים, פטור במתוקים; החייב במתוקים, פטור במרים.

א,ה  איזה הוא גורנן של מעשרות:  הקישואים והדלועים, משיפקס; אם אינו מפקס, עד שיעמיד ערימה.  האבטיח, משישלק; אם אינו משלק, עד שיעשה מוקצה.  הירק הנאגד, משיאגוד; אם אינו אוגד, משימלא את הכלי; אם אינו ממלא את הכלי, עד שילקוט כל צורכו.  כלכלה, משיחפה; אם אינו מחפה, עד שימלא את הכלי; אם אינו ממלא את הכלי, עד שילקוט כל צורכו.  במה דברים אמורים, במוליך לשוק.  אבל במוליך לביתו--אוכל מהן עראי, עד שהוא מגיע לביתו.

א,ו  הפרד והצימוקים והחרובין, משיעמיד ערימה.  הבצלים, משיפקל; אם אינו מפקל, עד שיעמיד ערימה.  התבואה, משימרח; אם אינו ממרח, עד שיעמיד ערימה.  הקטנייות, משיכבור; אם אינו כובר, עד שימרח.  אף על פי שמירח, נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן, ואוכל.

א,ז  היין, משיקפה; אף על פי שקפה, קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום, ושותה.  השמן, משירד לעוקה.  אף על פי שירד, נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין, ונותן לחמיטה ולתמחוי; אבל לא ייתן לקדירה וללפס, כשהן מרותחין.  רבי יהודה אומר, לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.

א,ח  העיגול, משיחליקנו.  מחליקין בתאנים ובענבים של טבל; רבי יהודה אוסר.  המחליק בענבים, לא הוכשר; רבי יהודה אומר, הוכשר.  הגרוגרות, משידוש; והמגורה, משיעגל.  היה דש בחבית ומעגל במגורה, נשברה החבית ונפחתה המגורה--לא יאכל מהן עראי; רבי יוסי מתיר.
 

מסכת מעשרות פרק ב

ב,א  היה עובר בשוק ואמר, טלו לכם תאנים--אוכלין ופטורין; לפיכך אם הכניסו לבתיהם, מתקנין ודאי.  טלו לכם, והכניסו לבתיכם--לא יאכלו מהן עראי; לפיכך אם הכניסו לבתיהם, אינן מתקנין אלא דמאי.

ב,ב  היו יושבין בשער או בחנות ואמר, טלו לכם תאנים--אוכלין ופטורין, ובעל השער ובעל החנות חייבין; רבי יהודה פוטר, עד שיחזיר את פניו, או עד שישנה מקום ישיבתו.

ב,ג  המעלה פירות מן הגליל ליהודה, או עולה לירושלים--אוכל מהן, עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך; וכן בחזרה.  רבי מאיר אומר, עד שהוא מגיע למקום השביתה.  הרוכלין המחזרין בעיירות--אוכלין, עד שהן מגיעין למקום הלינה; רבי יהודה אומר, בית הראשון הוא ביתו.

ב,ד  פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, רבי אליעזר אוסר מלאכול מהן עראי; וחכמים מתירין, חוץ מכלכלת תאנים.  כלכלת תאנים שתרמה--רבי שמעון מתיר, וחכמים אוסרין.

ב,ה  האומר לחברו הא לך איסר זה, ותן לי בו חמש תאנים--לא יאכל עד שיעשר, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב.  אמר רבי יהודה, מעשה בגינת ורדים שהייתה בירושלים, והיו תאניה נמכרות משלוש ומארבע באיסר; ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם.

ב,ו  האומר לחברו הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי, בורר ואוכל.  באשכול שאבור לי, מגרגר ואוכל.  ברימון שאבור לי, פורט ואוכל.  באבטיח שאבור לי, סופת ואוכל.  אבל אם אמר בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו--אוכל כדרכו ופטור, מפני שקנה במחובר לקרקע.

ב,ז  השוכר את הפועל לקצות עימו בתאנים, אמר לו על מנת שאוכל תאנים--הוא אוכל ופטור; על מנת שאוכל אני ובני, או על מנת שיאכל בני משכרי--הוא אוכל ופטור, ובנו אוכל וחייב.  על מנת שאוכל בשעת הקציעה, ולאחר הקציעה--בשעת הקציעה אוכל ופטור; ולאחר הקציעה אוכל וחייב, שאינו אוכל מן התורה.  זה הכלל--כל האוכל מן התורה, פטור; ושאינו אוכל מן התורה, חייב.

ב,ח  היה עושה בלבסין, לא יאכל בבנות שבע; בבנות שבע, לא יאכל בלבסין.  אבל מונע הוא את עצמו, עד שהוא מגיע למקום היפות, ואוכל.  המחליף עם חברו--זה לאכול וזה לאכול, זה לקצות וזה לקצות, זה לאכול וזה לקצות--חייב.  רבי יהודה אומר, המחליף לאכול, חייב; ולקצות, פטור.
 

מסכת מעשרות פרק ג

ג,א  המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין.  והפועלין שעימו--בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכלין ופטורין; ואם יש להם עליו מזונות, הרי אלו לא יאכלו.

ג,ב  המוציא את פועליו בשדה--בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכלין ופטורין; אבל אם יש להם עליו מזונות, אוכלין אחת אחת מן התאנה, אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה.

ג,ג  השוכר את הפועל לעשות עימו בזיתים--אמר לו על מנת לאכול בזיתים, אוכל אחת אחת ופטור; ואם צירף, חייב.  לנכש בבצלים--אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטם עלה עלה ואוכל; ואם צירף, חייב.

ג,ד  מצא קציצות בדרך, אפילו בצד שדה קציצות, וכן תאנה שהיא נוטה לדרך, ומצא תחתיה תאנים--מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשרות; בזיתים ובחרובין, חייבין.  מצא גרוגרות--אם דרסן רוב אדם, חייב; ואם לאו, פטור.  מצא פלחי דבילה--חייב, שידוע שהן מדבר הגמור.  החרובין--עד שלא כנסן לראש הגג, מוריד מהן לבהמה, ופטור, מפני שהוא מחזיר את המותר.

ג,ה  איזו היא חצר שהיא חייבת במעשרות--רבי ישמעאל אומר, חצר הצורית, שהכלים נשמרין בתוכה.  רבי עקיבה אומר, כל שאחד פותח ואחד נועל, פטורה.  רבי נחמיה אומר, כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, חייבת.  רבי יוסי אומר, כל שנכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש, פטורה.  רבי יהודה אומר, שתי חצרות זו לפנים מזו--הפנימית חייבת, והחיצונה פטורה.

ג,ו  הגגות פטורין, אף על פי שהן של חצר החייבת.  וכן בית שער, אכסדרה, ומרפסת--הרי אלו כחצר:  אם חייבת, חייבין; ואם פטורה, פטורין.

ג,ז  הצריפין והבורגנין והאלקטיות, פטורין.  סוכת גינוסר--אף על פי שיש בה ריחיים ותרנגולין, פטורה.  סוכת היוצרין--הפנימית חייבת, והחיצונה פטורה.  רבי יוסי אומר, כל שאינה דירת החמה, או דירת הגשמים--פטורה.  סוכת החג בחג--רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

ג,ח  תאנה שהיא עומדת בחצר--אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב.  רבי שמעון אומר, אחת בימינו ואחת בשמאלו ואחת בפיו.  עלה לראשה--ממלא את חיקו, ואוכל.

ג,ט  גפן שהיא נטועה בחצר, נוטל את כל האשכול; וכן ברימון, וכן באבטיח, דברי רבי טרפון.  רבי עקיבה אומר, מגרגר באשכול, ופורט ברימון, וסופת באבטיח.  כוסבר שהיא זרועה בחצר--מקרטם עלה עלה, ואוכל; ואם צירף, חייב.  הסיאה והאיזוב והקורנית שבחצר--אם היו נשמרין, חייבין.

ג,י  תאנה שהיא עומדת בחצר, ונוטה לגינה--אוכל כדרכו, ופטור.  עומדת בגינה, ונוטה לחצר--אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב.  עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ, או עומדת בחוצה לארץ ונוטה לארץ--הכול הולך אחר העיקר; ובבתי ערי חומה, הכול הולך אחר העיקר.  ובערי מקלט, הכול הולך אחר הנוף; ובירושלים, הכול הולך אחר הנוף.
 

מסכת מעשרות פרק ד

ד,א  הכובש השולק המולח בשדה, חייב; המכמין באדמה, פטור.  המטבל בשדה, פטור.  הפוצע זיתים על מנת שייצא השרף מהן, פטור.  הסוחט זיתים על בשרו, פטור; ואם סחט ונתן לתוך ידו, חייב.  המקפה לתבשיל, פטור; ולקדירה, חייב, מפני שהוא כבור קטן.

ד,ב  תינוקות שטמנו תאנים לשבת, ושכחו לעשרן--לא יאכלו למוצאי שבת, עד שיעשרו.  כלכלת שבת--בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.  רבי יהודה אומר, אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו--לא יאכל, עד שיעשר.

ד,ג  הנוטל זיתים מן המעטן--טובל אחד אחד במלח, ואוכל; ואם מלח ונתן לפניו, חייב.  רבי אליעזר אומר, מן המעטן הטהור, חייב; ומן הטמא, פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר.

ד,ד  שותין על הגת, בין על החמין בין על הצונין--פטור, דברי רבי מאיר; רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב.  וחכמים אומרים, על החמין חייב, ועל הצונין פטור.

ד,ה  המקלף בשעורים--מקלף אחת אחת, ואוכל; ואם קילף ונתן לתוך ידו, חייב.  המולל מלילות של חיטים--מנפה מיד ליד, ואוכל; ואם נפה לתוך חיקו, חייב.  כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור; זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק.  רבי אליעזר אומר, השבת מתעשרת זרע וירק וזירין; וחכמים אומרים, אין מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד.

ד,ו  רבן גמליאל אומר, התמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן, חייבות במעשר.  רבי אליעזר אומר, הצלף מתעשר תמרות ואבייונות וקפריסין; רבי עקיבה אומר, אינו מתעשר אלא אבייונות, מפני שהוא פרי.
 

מסכת מעשרות פרק ה

ה,א  העוקר שתלים מתוך שלו, ונוטע לתוך שלו--פטור.  לקח במחובר לקרקע, פטור; לקח לשלוח לחברו, פטור.  רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם יש כיוצא בהן נמכרין בשוק--הרי אלו חייבין.

ה,ב  העוקר לפת וצנונות מתוך שלו, ונוטע לתוך שלו--אם לזרע--חייב, מפני שהוא גורנן.  בצלים, שהשרישו בעלייה--טהרו מלטמא; נפלה עליהן מפולת, והן מגולין--הרי אלו כנטועין בשדה.

ה,ג  לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות, למי שאינו נאמן על המעשרות, ולא בשביעית, למי שהוא חשוד על השביעית.  ואם ביכרו--נוטל את הבכורות, ומוכר את השאר.

ה,ד  לא ימכור אדם את תבנו ואת גפתו ואת זוגיו, למי שאינו נאמן על המעשרות, להוציא מהן משקין.  ואם הוציא--חייב במעשרות, ופטור על התרומה:  שהתורם, בליבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן.

ה,ה  הלוקח שדה ירק בסוריה--עד שלא באו לעונת המעשרות, חייב; משבאו לעונת המעשרות, פטור, ולוקט כדרכו, והולך.  רבי יהודה אומר, אף ישכור פועלים ללקט.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בזמן שקנה קרקע; אבל בזמן שלא קנה קרקע--אף עד שלא באו לעונת המעשרות, פטור.  רבי אומר, לפי חשבון.

ה,ו  המתמד ונתן מים במידה, ומצא כדי מידתו--פטור; רבי יהודה מחייב.  מצא יותר על מידתו, מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון.

ה,ז  חוררי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת--הרי אלו חייבין, שידוע שמדבר הגמור היו גוררין כל הלילה.  [ח] שום בעל בכי, ובצל של רכפה, והגריסין הקילקין, ועדשים המצרייות--רבי מאיר אומר אף הקרקס, רבי יוסי אומר אף הקוטנין--פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית.  זרע לוף העליון, זרע כרישין, זרע בצלים, זרע לפת וצנונות, ושאר זירעוני גינה שאינן נאכלין--פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית:  שאף על פי שאביהן תרומה, הרי אלו יאכלו.