| |
משנה  סדר זרעים שביעית
מסכת שביעית פרק א
א,א עד אימתיי חורשין שדה האילן ערב שביעית: בית שמאי אומרין, כל זמן שהוא יפה לפרי; בית הלל אומרין, עד העצרת. וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו.
א,ב איזה הוא שדה האילן: כל שלושה אילנות לבית סאה--אם ראויות לעשות כיכר דבילה של שישים מנה באיטלקי, חורשין כל בית סאה בשבילן; פחות מכן, אין חורשין להם אלא מלוא האורה וסלו חוצה לו.
א,ג אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, רואין אותן כאילו הן תאנים: אם ראויים לעשות כיכר דבילה של שישים מנה באיטלקי, חורשין כל בית סאה בשבילן; פחות מכן, אין חורשין להן אלא לצורכן.
א,ד היה אחד עושה כיכר דבילה, או שניים עושין--אין חורשין להן אלא לצורכן, עד שיהו משלושה ועד תשעה. היו עשרה, מעשרה ולמעלן--בין עושין בין שאינן עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן: שנאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא), אין צורך לומר חריש וקציר של שביעית; אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות, אף קציר רשות; יצא קציר העומר.
א,ה שלושה אילנות של שלושה אנשים--הרי אלו מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכמה יהא ביניהן--רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיהא הבקר יכול לעבור בכליו.
א,ו עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה--חורשין כל בית סאה בשבילן, עד ראש השנה. היו עשויות שורה, או מוקפות עטרה--אין חורשין להן אלא לצורכן.
א,ז הנטיעות והדלועין, מצטרפין לתוך בית סאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל עשרה דלועין לבית סאה--חורשין כל בית סאה, עד ראש השנה.
א,ח עד אימתיי נקראו נטיעות: רבי אלעזר בן עזריה אומר, עד שיחולו. רבי יהושוע אומר, עד שבע שנים. רבי עקיבה אומר, נטיעה כשמה. אילן שנגמם והוציא חליפין--מטפח ולמטן כנטיעה, מטפח ולמעלן כאילן, דברי רבי שמעון.
מסכת שביעית פרק ב
ב,א עד אימתיי חורשין שדה הלבן ערב שביעית: עד שתכלה הליחה, כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשיות ובמדלעות. אמר רבי שמעון, נתת תורת כל אחד ואחד בידו; אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת.
ב,ב מזבלין ומעדרין במקשיות ובמדלעות, עד ראש השנה; וכן בבית השלהים. מייבלין מפרקין מאבקין ומעשנין, עד ראש השנה. רבי שמעון אומר, אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית.
ב,ג מסקלין עד ראש השנה; מקרסמין מזרדין ומפסלין, עד ראש השנה. רבי יהושוע אומר, כזירודה וכפיסולה של חמישית, כך של שישית. רבי שמעון אומר, כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן, רשאי אני בפיסולו.
ב,ד מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן, עד ראש השנה. רבי אלעזר בר צדוק אומר, אף משקה הוא על הנוף בשביעית, אבל לא על העיקר.
ב,ה סכין את הפגין ומנקבין אותן, עד ראש השנה. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית--לא סכין ולא מנקבין. רבי יהודה אומר, מקום שנהגו לסוך--אינן סכין, מפני שהיא עבודה; מקום שנהגו שלא לסוך, סכין. רבי שמעון מתיר באלו, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן.
ב,ו אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין בערב שביעית, פחות משלושים יום לפני ראש השנה; אם נטע או הבריך או הרכיב, יעקור. רבי יהודה אומר, כל הרכבה שאינה קולטת לשלושה ימים, שוב אינה קולטת; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, לשתי שבתות.
ב,ז האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה--מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית; ואם לאו--אסורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה.
ב,ח רבי שמעון השזורי אומר, פול המצרי שזרעו לזרע מתחילה, כיוצא בהן. רבי שמעון אומר, האפונין הגמלונין, כיוצא בהן. רבי אלעזר אומר, האפונין הגמלונין, משתירמלו לפני ראש השנה.
ב,ט הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהן מים שלושים יום לפני ראש השנה--מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית; ואם לאו--אסורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה. ושל בעל, שמנע מהן מים שתי עונות, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, שלוש.
ב,י הדלועין שקיימן לזרע--אם הקשו לפני ראש השנה, ונפסלו מאוכל אדם--מותר לקיימן בשביעית; ואם לאו, אסור לקיימן בשביעית. התמרות שלהן, אסורות בשביעית. ומרבצין בעפר הלבן, דברי רבי שמעון; ורבי אליעזר בן יעקוב, אוסר. וממרסין באורז בשביעית; רבי שמעון אומר, אבל לא מכסחין.
מסכת שביעית פרק ג
ג,א מאימתיי מוציאין זבלים לאשפתות: משיפסקו עוברי עבירה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, משייבש המתיק. רבי יוסי אומר, משייקשר.
ג,ב עד כמה הן מזבלין, עד שלוש שלוש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך. מוסיפין על המשפלות, ואין מוסיפין על האשפתות; רבי שמעון אומר, אף על האשפתות.
ג,ג עושה אדם את שדהו שלוש שלוש אשפתות לבית סאה. יותר מכן, כדברי רבי שמעון. וחכמים אוסרים, עד שיעמיק שלושה, או עד שיגביה שלושה. עושה אדם את זבלו אוצר; ורבי מאיר אוסר, עד שיעמיק שלושה, או עד שיגביה שלושה. היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך; ורבי אלעזר בן עזריה אוסר, עד שיעמיק שלושה, או עד שיגביה שלושה, או עד שייתן על הסלע.
ג,ד המדייר את שדהו--עושה סהר לבית סאתיים, עוקר שלוש רוחות ומניח את האמצעית; נמצא, מדייר בית ארבעת סאין. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בית שמונת סאין. הייתה כל שדהו בית ארבעת סאין--משייר ממנה מקצת, מפני מראית העין. ומוציא מן הסהר, ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין.
ג,ה לא יפתח אדם מחצב כתחילה לתוך שדהו, עד שיהו בו שלוש מורבייות, שהן שלוש על שלוש על רום שלוש, שיעורן עשרים ושבע אבנים.
ג,ו גדר שיש בו עשר אבנים של משאוי שניים שניים, הרי אלו יינטלו. שיעור גדר, עשרה טפחים; פחות מכן--מחצב, וגוממו עד פחות מן הארץ טפח. במה דברים אמורים, מתוך שלו. אבל מתוך של חברו--מה שהוא רוצה, ייטול. במה דברים אמורים, בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית; אבל אם התחיל בו מערב שביעית--מה שהוא רוצה, נוטל.
ג,ז אבנים שזיעזעתן המחרשה, או שהיו מכוסות ונתגלו--אם יש בהן שתיים של משאוי שניים שניים, הרי אלו יינטלו. המסקל את שדהו--נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ; וכן גרגש של צרורות או גל של אבנים--נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ. אם יש תחתיהם סלע או קש, הרי אלו יינטלו.
ג,ח אין בונין מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית, משיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקינן לשביעית; אבל בונה הוא בשביעית משיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקינן למוצאי שביעית. לא יסמוך בעפר, אבל עושה הוא חיץ. כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, הרי זו תינטל.
ג,ט אבני כתף, באות מכל מקום. והקבלן, מביא מכל מקום. אלו הן אבני כתף--כל שאינה יכולה להינטל באחת יד, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, אבני כתף--כשמן, כל שהן ניטלות שתיים שלוש על הכתף.
ג,י הבונה גדר בינו לבין רשות הרבים, מותר להעמיק עד הסלע. מה יעשה בעפר--צוברו ברשות הרבים ומתקינו, דברי רבי יהושוע. רבי עקיבה אומר, כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים, כך לא יתקנו; מה יעשה בעפר, צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. וכן החופר בור ושיח ומערה.
מסכת שביעית פרק ד
ד,א בראשונה היו אומרין, מלקט הוא אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו, הגס הגס. משרבו עוברי עבירה, התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה, שלא בטובה, ואין צורך לומר שיקצץ להן מזונות.
ד,ב שדה שנתקווצה, תיזרע במוצאי שביעית; שניטייבה או שנידיירה, לא תיזרע במוצאי שביעית. שדה שניטייבה--בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירותיה בשביעית; ובית הלל אומרים, אוכלין. בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירות שביעית בטובה; ובית הלל אומרים, בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר, חילוף הדברים, זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
ד,ג חוכרין נירין מן הגויים בשביעית, אבל לא מישראל. ומחזקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום.
ד,ד המדל בזיתים--בית שמאי אומרים, יגום; ובית הלל אומרים, ישרש. ומודים במחליק, עד שיגום. איזה הוא המדל, אחד או שניים; והמחליק, שלושה זה בצד זה. במה דברים אמורים, מתוך שלו; אבל מתוך של חברו--אף המחליק, ישרש.
ד,ה המבקע בזית--לא יחפה בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש; הקוצץ קורות שקמה--לא יחפה בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש. אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה. רבי יהודה אומר, כדרכה, אסור; אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעם הארץ.
ד,ו המזנב בגפנים והקוצץ קנים--רבי יוסי הגלילי אומר, ירחיק טפח; ורבי עקיבה אומר, קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה. אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית--לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.
ד,ז מאימתיי אוכלין פירות האילן בשביעית: הפגים--משיזריחו, אוכל בהן פתו בשדה; ביחלו, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהן. ושאר שני שבוע, חייבין במעשרות.
ד,ח הבוסר--משיביא מים, אוכל בו פתו בשדה; הבאיש, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו. ושאר שני שבוע, חייב במעשרות.
ד,ט זיתים--משיכניסו רביעית לסאה, פוצע ואוכל בשדה; הכניסו חצי לוג, כותש וסך בשדה; הכניסו שליש, כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהן. ושאר שני שבוע, חייבין במעשרות. ושאר כל פירות האילן--כעונתן למעשרות, כך עונתן לשביעית.
ד,י מאימתיי אין קוצצין האילן בשביעית: בית שמאי אומרים, כל האילן משיוציא; ובית הלל אומרים, החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילן משיוציא. וכל אילן--כיון שבא לעונת המעשרות, מותר לקוצו. כמה יהא בזית ולא יקוצנו, רובע; רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול לפי הזית.
מסכת שביעית פרק ה
ה,א בנות שוח--שביעית שלהן שנייה, שהן עושות לשלוש שנים. רבי יהודה אומר, הפרסיות--שביעית שלהן מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים; אמרו לו, לא אמרו אלא בנות שוח.
ה,ב הטומן את הלוף בשביעית--רבי מאיר אומר, לא יפחות מסאתיים, על גובה שלושה טפחים, וטפח עפר על גביו. וחכמים אומרים, לא יפחות מארבעת קבין, על גובה טפח, וטפח עפר על גביו; וטומנו במקום דריסת האדם.
ה,ג לוף שעברה עליו שביעית--רבי אליעזר אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו; ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים. רבי יהושוע אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו; ואם לאו, אין לעניים עימו חשבון.
ה,ד לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וכן בצלים הקיצונים, וכן פואה של עידית--בית שמאי אומרים, עוקרין אותה במארופות של עץ; ובית הלל אומרים, בקורדומות של מתכת. ומודים בפואה של צלעות, שעוקרין אותה בקורדומות של מתכת.
ה,ה מאימתיי מותר אדם ליקח לו את הלוף במוצאי שביעית--רבי יהודה אומר, מיד; וחכמים אומרים, משירבה החדש.
ה,ו ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית--מחרשה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר; אבל מוכר הוא מגל יד, ומגל קציר, עגלה וכל כליה. זה הכלל--כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה, אסור; לאיסור ולהיתר, מותר.
ה,ז היוצר--מוכר חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר; ואם הביא יותר מכן, מותר. מוכר לגויים בארץ, ולישראל בחוצה לארץ.
ה,ח בית שמאי אומרים, לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית; ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשוחטה. ומוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע; ומשאילו סאתו, ואף על פי שהוא יודע שיש לו גורן, ופורט לו מעות, ואף על פי שהוא יודע שיש עימו פועלים. וכולן--בפירוש, אסורים.
ה,ט משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית--נפה, וכברה, ריחיים, ותנור; אבל לא תבור, ולא תטחון עימה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עימה; אבל משתטיל המים, לא תיגע אצלה, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. וכולן, לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל; ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום.
מסכת שביעית פרק ו
ו,א שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל--מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצריים--מכזיב ועד הנהר ועד אמנם, נאכל אבל לא נעבד; מן הנהר ועד אמנם ולפנים, נאכל ונעבד.
ו,ב עושין בתלוש בסוריה, אבל לא במחובר; דשין זורין דורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין. כלל אמר רבי עקיבה, כל שכיוצא בו מותר בארץ, עושין אותו בסוריה.
ו,ג בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו--אם היו העלין שלהן שחורים, אסורים; הוריקו, הרי אלו מותרין. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, אם היו יכולין להיתלש, העלין שלהן אסורין. כנגד כן, מוצאי שביעית, מותרין.
ו,ד מאימתיי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית, משיעשה כיוצא בו; עשה הבכיר, הותר האפיל. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.
ו,ה אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית, מהארץ לחוצה לארץ. אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריה, ואין מוציאין לחוצה לארץ.
ו,ו אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמביאין מסוריה, ואין מביאין מחוצה לארץ.
מסכת שביעית פרק ז
ז,א כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאוכל אדם, ומאוכל בהמה, וממין הצובעין, ואינו מתקיים בארץ--יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה--זה עלי הלוף השוטה, ועלי הדנדנה, העולשין, והכרישין, והרגילה, ונץ החלב. ומאוכל בהמה, החוחין והדרדרין. וממין הצובעין--ספחי איסטיס, וקוצה. יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור.
ז,ב ועוד כלל אחר אמרו: כל שאינו מאוכל אדם, ומאוכל בהמה, וממין הצובעין, ואינו מתקיים בארץ--יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. ואיזה זה--זה עיקר הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, העקרבנין, והחלביצין, והבוכריה. וממין הצובעין, הפואה והרכפה. יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור. רבי מאיר אומר, דמיהן מתבערין עד ראש השנה; אמרו לו, להן אין ביעור, קל וחומר לדמיהן.
ז,ג קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזין והגלעינין--יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. והצבע--צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר: שאין עושין סחורה לא בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים. ולא יהא לוקח ירקות שדה, ומוכר בשוק; אבל הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר, מותר למוכרו.
ז,ד לקח בכור למשתה בנו או לרגל, ולא צרך לו--מותר למוכרו. צדי חיה עופות ודגים שנתמנו להן מינין טמאין, מותר למוכרן. רבי יהודה אומר, אף מי שנתמנה לו לפי דרכו--לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו לכן; וחכמים אוסרין.
ז,ה לולבי זרדין והחרובין--יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. לולבי האלה והבוטנה והאטדים--יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור. אבל לעלים--יש ביעור, מפני שהן נושרין מאביהן.
ז,ו הוורד והכופר והקטף והלוטם--יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. רבי שמעון אומר, אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי.
ז,ז ורד חדש שכבשו בשמן ישן, ילקט את הוורד; וישן בחדש, חייב בביעור. חרובים חדשים שכבשן ביין ישן, וישנים בחדש--חייבין בביעור. זה הכלל: כל שהוא בנותן טעם--חייב לבער, מין בשאינו מינו; ומין במינו, כל שהוא. שביעית, אוסרת כל שהוא במינה; ושלא במינה, בנותן טעם.
מסכת שביעית פרק ח
ח,א כלל גדול אמרו בשביעית: כל המיוחד לאוכל אדם--אין עושין ממנו מלוגמה לאדם, ואין צורך לומר לבהמה; וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם--עושין ממנו מלוגמה לאדם, אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה--חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה; חישב עליו לעצים--הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאיזוב והקורנית.
ח,ב שביעית--ניתנה לאכילה, ולשתייה, ולסיכה: לאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני. קל מהן, שביעית, שניתנה להדלקת הנר.
ח,ג אין מוכרין פירות שביעית לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין, לא תאנים במניין, ולא ירק במשקל. בית שמאי אומרים, אף לא אגודות; בית הלל אומרין, את שדרכו לאגוד לבית, אוגדין אותו לשוק, כגון הכרישין ונץ החלב.
ח,ד האומר לפועל, הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום--שכרו מותר; לקט לי בו, ירק היום--שכרו אסור. לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך--מותר; לקח ממנו סתם--לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית.
ח,ה אין נותנין לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן; אבל נותן הוא לבייר לשתות. ולכולם, הוא נותן מתנות חינם.
ח,ו תאנים של שביעית--אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה הוא בחורבה. ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. אין עושין זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש הוא ומכניס לבודידה; רבי שמעון אומר, אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה.
ח,ז אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול; רבי שמעון מתיר. האחרון האחרון, נתפס בשביעית; והפרי עצמו, אסור.
ח,ח אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית; ואם לקח, יאכל כנגדן. אין מביאין קיני זבים קיני זבות קיני יולדות מדמי שביעית; ואם הביא, יאכל כנגדן. אין סכין כלים בשמן של שביעית; ואם סך, יאכל כנגדו.
ח,ט עור שסכו בשמן של שביעית--רבי אליעזר אומר, יידלק; וחכמים אומרים, יאכל כנגדו. אמרו לפני רבי עקיבה, אומר היה רבי אליעזר, עור שסכו בשמן של שביעית, יידלק; אמר להם, שתוקו, לא אומר לכם מה רבי אליעזר אומר בו.
ח,י ועוד אמרו לפניו, אומר היה רבי אליעזר, האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר; אמר להם, שתוקו, לא אומר לכם מה רבי אליעזר אומר בו.
ח,יא מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית, מותר לרחוץ בה; אם מתחשב הוא, הרי זה לא ירחוץ.
מסכת שביעית פרק ט
ט,א הפיגם, והירבוזין השוטין, והחלגלוגות, הכוסבר של הרים, והכרפס של נהרות, הגרגיר של אפר--פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית: שאין כיוצא בהן נשמר. רבי יהודה אומר, ספיחי חרדל--מותרין, שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. רבי שמעון אומר, כל הספיחין מותרין--חוץ מספיחי אכרוב, שאין כיוצא בהן בירקות שדה; וחכמים אומרים, כל הספיחים אסורין.
ט,ב שלוש ארצות לביעור--יהודה, ועבר הירדן, והגליל; ושלוש שלוש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק: מכפר חנניה ולמעלה, כל שאינו מגדל שקמים--גליל העליון; ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמים--גליל התחתון; ותחום טבריה, העמק. וביהודה, ההר והשפילה והעמק. ושפילת לוד כשפילת הדרום, וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון ועד הים, מדינה אחת.
ט,ג ולמה אמרו שלוש ארצות: שיהו אוכלין בכל אחת ואחת, עד שיכלה האחרון שבה. רבי שמעון אומר, לא אמרו שלוש ארצות אלא ביהודה; ושאר כל הארצות, כהר המלך. וכל הארצות, כאחת לזיתים ולתמרים.
ט,ד אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור. רבי יוסי מתיר אף על השמור. אוכלין על הטפיחין ועל הדופרה, אבל לא על הסתוונייות. רבי יהודה מתיר כל זמן שביכרו, עד שלא יכלה הקיץ.
ט,ה הכובש שלושה כבשים בחבית אחת--רבי אליעזר אומר, אוכלין על הראשון; רבי יהושוע אומר, אף על האחרון. רבן גמליאל אומר, כל שכלה מינו מן השדה--יבער מינו מן החבית; והלכה כדבריו. רבי שמעון אומר, כל הירק, אחד לביעור. אוכלין ברגילה, עד שיכלו הסינרייות מבקעת בית נטופה.
ט,ו המלקט עשבים לחים, עד שייבש המתיק; המגבב יבש, עד שתרד רביעה שנייה. עלי קנים ועלי גפנים, עד שיישרו מאביהן; המגבב יבש, עד שתרד רביעה שנייה. רבי עקיבה אומר, בכולן עד שתרד רביעה שנייה.
ט,ז כיוצא בו, המשכיר בית לחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שנייה; המודר הניה מחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שנייה. עד אימתיי עניים נכנסים לפרדסות, עד שתרד רביעה שנייה; מאימתיי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית, משתרד רביעה שנייה.
ט,ח מי שהיו לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור--מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים, אין אוכלין אחר הביעור.
ט,ט מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה, או שניתנו לו במתנה--רבי אליעזר אומר, יינתנו לאוכליהן; וחכמים אומרים, אין החוטא נשכר, אלא יימכרו לאוכליהן, ודמיהן יתחלקו לכל אדם. האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה.
מסכת שביעית פרק י
י,א שביעית משמטת את המלווה בשטר, ושלא בשטר. הקפת החנות, אינה משמטת; ואם עשאה מלווה, הרי זו משמטת. רבי יהודה אומר, הראשון הראשון, משמיט. שכר שכיר, אינו משמיט; אם עשאו מלווה, הרי זה משמיט. רבי יוסי אומר, כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית, משמטת; ושאינה פוסקת בשביעית, אינה משמטת.
י,ב השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה--אם היה החודש מעובר, משמיט; ואם לאו, אינו משמיט. האונס, והמפתה, והמוציא שם רע, וכל מעשה בית דין--אינן משמיטין. המלווה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין--אינן משמיטין.
י,ג פרוזבול, אינו משמיט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן; כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה שנאמר "הישמר לך פן יהיה דבר . . ." (דברים טו,ט), התקין הלל הזקן פרוזבול.
י,ד זה הוא גופו של פרוזבול--מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינים חותמין מלמטן, או העדים.
י,ה פרוזבול המוקדם, כשר; והמאוחר, פסול. שטרי חוב המוקדמין, פסולין; והמאוחרין, כשרים. אחד לווה מחמישה, כותב פרוזבול לכל אחד ואחד; וחמישה לווין מאחד, אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולם.
י,ו אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע; אם אין לו, מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. הייתה לו שדה ממושכנת בעיר, כותבין עליה פרוזבול. רבי חוצפית אומר, כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפיטרופין.
י,ז כוורת דבורים--רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, חייב. וחכמים אומרים, אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, פטור.
י,ח המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמיט אני; אמר לו, אף על פי כן--יקבל ממנו, שנאמר "וזה, דבר השמיטה" (דברים טו,ב). כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו אנשי העיר לכבדו--יאמר להם רוצח אני; אמרו לו אף על פי כן--יקבל מהן, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).
י,ט המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו. הלווה מן הגר שנתגיירו בניו עימו, לא יחזיר לבניו; ואם החזיר, רוח חכמים נוחה הימנו. כל המיטלטלין, נקנין במשיכה; וכל המקיים את דברו, רוח חכמים נוחה הימנו.
|
