משנה סדר זרעים דמאי

מסכת דמאי פרק א

א,א  הקלים שבדמאי--השיתין, והרימין, והעוזררין, ובנות שוח, ובנות השקמה, ונובלות תמרה, והגופנן, והנצפה; וביהודה--האוג, והחומץ, והכוסבר.  רבי יהודה אומר, כל השיתין פטורות, חוץ משל דופרה; וכל הרימין פטורין, חוץ מרימי שקמונה; וכל בנות שקמה פטורות, חוץ מן המסוטפות.

א,ב  הדמאי--אין לו חומש, ואין לו ביעור, ונאכל לאונן, ונכנס לירושלים ויוצא, ומאבדין את מיעוטו בדרכים, ונותנו לעם הארץ, ואוכל כנגדו; ומחללין אותו כסף על כסף, ונחושת על נחושת, כסף על נחושת, ונחושת על הפירות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרים, יעלו הפירות וייאכלו בירושלים.

א,ג  הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים--פטור מן הדמאי.  מכזיב ולהלן, חייב בדמאי.  חלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר, ושיירי המנחות--פטורין מן הדמאי.  שמן ערב--בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין.

א,ד  הדמאי--מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומפרישין אותו ערום, בין השמשות.  הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אין בכך כלום.  שמן שהגרדי סך באצבעותיו, חייב בדמאי; ומה שהסורק נותן בצמר, פטור מן הדמאי.
 

מסכת דמאי פרק ב

ב,א  ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום--הדבילה, והתמרים, והחרובין, והאורז, והכמון.  האורז שבחוצה לארץ--כל המשתמש ממנו, פטור.

ב,ב  המקבל עליו להיות נאמן--מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ.  רבי יהודה אומר, המתארח אצל עם הארץ, נאמן; אמרו לו, על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים.

ב,ג  המקבל עליו להיות חבר--אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח, ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו.  רבי יהודה אומר, אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק, ולא יהא מיטמא למתים, ומשמש בבית המדרש; אמרו לו, לא באו אלו לכלל.

ב,ד  הנחתומין, לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה.  החנוונים, אינן רשאין למכור את הדמאי.  כל המשפיעין במידה גסה, רשאין למכור את הדמאי; ואלו הן המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה.

ב,ה  רבי מאיר אומר, את שדרכו לימדד בגסה, ומדדו בדקה--טפלה דקה לגסה.  ואיזו היא מידה גסה:  ביבש, שלושת קבין; ובלח, דינר.  רבי יוסי אומר, סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק--כל זמן שהוא מוכרן אכסרה, פטור.
 

מסכת דמאי פרק ג

ג,א  מאכילין את העניים דמאי, ומאכילין את האכסניה דמאי.  רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי.  גבאי צדקה--בית שמאי אומרין, נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ואת שאינו מעושר למעשר; נמצאו כל אדם אוכלין מתוקן.  וחכמים אומרים, גובין סתם ומחלקין סתם; והרוצה לתקן, יתקן.

ג,ב  הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו--לא ישליך, עד שיעשר.  הלוקח ירק מן השוק, ונמלך להחזיר--לא יחזיר, עד שיעשר:  שאינו מחוסר אלא מניין.  היה עומד ולוקח, וראה טוען אחר יפה ממנו--מותר להחזיר, מפני שלא משך.

ג,ג  המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן, ונמלך להצניע--לא יצניע, עד שיעשר; ואם מתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו, פטור.  וכל דבר שאין אדם רשאי למוכרו דמאי, כך לא ישלח לחברו דמאי; רבי יוסי מתיר בוודאי, ובלבד שיודיענו.

ג,ד  המוליך חיטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ, כחזקתן למעשרות ולשביעית; ולטחון הנוכרי, דמאי.  המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ, כחזקתן למעשרות ולשביעית; אצל הנוכרי, כפירותיו.  רבי שמעון אומר, דמאי.

ג,ה  הנותן לפונדקית--מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף.  אמר רבי יוסי, אין אנו אחראין לרמאין:  אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד.

ג,ו  הנותן לחמותו--מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל.  אמר רבי יהודה, רוצה היא אישה בתקנת בתה ובושה מחתנה; ומודה רבי יהודה, בנותן לחמותו שביעית, שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית.
 

מסכת דמאי פרק ד

ד,א  הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן--שואל לו בשבת, ואוכל על פיו; חשיכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.  לא מצאו, אמר לו אחר ממי שאינו נאמן על המעשרות, מעושרין הן--אוכל על פיו; חשיכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.

ד,ב  תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה--רבי שמעון השזורי אומר, אף בחול שואלו ואוכל על פיו.

ד,ג  [ב] המדיר את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות--אוכל עימו שבת הראשונה, אף על פי שאינו מאמינו על המעשרות:  ובלבד שיאמר לו, מעושרין הן.  ולשבת שנייה, אף על פי שנודר ממנו הניה, לא יאכל עד שיעשר.

ד,ד  [ג] רבי אליעזר אומר, אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי; וחכמים אומרים, קורא שם ואינו צריך להפריש.

ד,ה  [ד] מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי, או למעשר עני של ודאי--לא ייטלם בשבת.  אם היה כוהן או עני למודים לאכול אצלו--יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם.

ד,ו  [ה] האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר--אינו נאמן; מאיש פלוני, הרי זה נאמן.  הלך ליקח לו ממנו, אמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן--אינו נאמן.

ד,ז  [ו] הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם, ואמר, מי כאן נאמן, ומי כאן מעשר, אמר לו אחד, אני--אינו נאמן; איש פלוני, הרי זה נאמן.  הלך ולקח ממנו, אמר לו, מי כאן מוכר ישן, אמר לו, מי ששלחך אצלי--אף על פי שהן כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין.

ד,ח  [ז] החמרים שנכנסו לעיר, אמר אחד מהם, שלי חדש ושל חברי ישן, שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן--אינן נאמנין; רבי יהודה אומר, נאמנין.
 

מסכת דמאי פרק ה

ה,א  הלוקח מן הנחתום, כיצד הוא מעשר:  נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר, אחד ממאה ממה שיש כאן, הרי בצד זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, והשאר חלה; ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ה,ב  הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת--נוטל אחד משלושה ושלושים ושליש ואומר, אחד ממאה ממה שיש כאן, הרי בצד זה חולין, והשאר תרומה על הכול.  מאה חולין שיש כאן, הרי בצד זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ה,ג  הלוקח מן הנחתום--מעשר מן החמה על הצוננת, ומן הצוננת על החמה, אפילו מטפוסין הרבה, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אוסר, שאני אומר, חיטים של אמש היו משל אחד, ושל יום היו משל אחר.  רבי שמעון אוסר בתרומת המעשר, ומתיר בחלה.

ה,ד  הלוקח מן הפלטר--מעשר מכל טפוס וטפוס, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, מאחד על הכול; ומודה רבי יהודה, בלוקח מן המנפול, שהוא מעשר מכל אחד ואחד.

ה,ה  הלוקח מן העני, וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה--מעשר מכל אחד ואחד; ובתמרים ובגרוגרות, בולל ונוטל.  אמר רבי יהודה, אימתיי--בזמן שמתנה מרובה; אבל בזמן שמתנה מועטת, מעשר מכל אחד ואחד.

ה,ו  הלוקח מן הסיטון, וחזר ולקח ממנו שנייה--לא יעשר מזה על זה, אפילו מאותו הסוג, אפילו מאותו המין; נאמן הסיטון לומר, משל אחד הן.

ה,ז  הלוקח מבעל הבית, וחזר ולקח ממנו שנייה--מעשר מזה על זה, אפילו משתי קופות, אפילו משתי עיירות.  בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק--בזמן שמביאין לו מגינותיו, מעשר מאחד על הכול; מגינות אחרות, מעשר מכל אחד ואחד.

ה,ח  הלוקח טבל משני מקומות, מעשר מזה על זה--אף על פי שאמרו, אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך.

ה,ט  מעשרין משל ישראל על של גויים, ומשל גויים על של ישראל, ומשל ישראל על של כותים, ומשל כותים על של כותים.  רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים.

ה,י  עציץ נקוב, הרי הוא כארץ.  תרם מן הארץ על עציץ נקוב, או מעציץ נקוב על הארץ--תרומתו תרומה.  ומשאינו נקוב על הנקוב--תרומה, ויחזור ויתרום.  מן הנקוב על שאינו נקוב--תרומה, ולא תיאכל, עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.

ה,יא  תרם מן הדמאי על הדמאי, ומן הדמאי על הוודאי--תרומה, ויחזור ויתרום.  מן הוודאי על הדמאי--תרומה, ולא תיאכל, עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.
 

מסכת דמאי פרק ו

ו,א  המקבל שדה מישראל, או מן הנוכרי, או מן הכותי--חולק לפניהם.  החוכר שדה מישראל, תורם ונותן לו.  אמר רבי יהודה, אימתיי--בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין; אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר, מעשר ונותן לו.

ו,ב  החוכר שדה מן הנוכרי, מעשר ונותן לו; רבי יהודה אומר, אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי, מעשר ונותן לו.

ו,ג  כוהן ולוי שקיבלו שדה מישראל--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה.  רבי אליעזר אומר, המעשרות שלהם, שעל מנת כן באו.

ו,ד  ישראל שקיבל שדה מכוהן ולוי, המעשרות לבעלים.  רבי ישמעאל אומר, הקרתני שקיבל שדה מירושלמי, מעשר שני של ירושלמי; וחכמים אומרים, יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים.

ו,ה  המקבל זיתים לשמן--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה.  רבי יהודה אומר, ישראל שקיבל מכוהן ומלוי זיתים לשמן או למחצית שכר, המעשרות לבעלים.

ו,ו  בית שמאי אומרים, לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר; ובית הלל אומרים, אף למעשר.  וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי.

ו,ז  שניים שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת, אחד מעשר ואחד שאינו מעשר--המעשר מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא.

ו,ח  שניים שקיבלו שדה באריסות, או שירשו או שנשתתפו--יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני, ואני חיטים שבמקום פלוני; אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני.  אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים; טול אתה את היין, ואני אטול את השמן.

ו,ט  חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ--יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני, ואני חיטים שבמקום פלוני; אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני.  אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים; טול אתה את הלח, ואני אטול את היבש.

ו,י  גר וגוי שירשו את אביהם גוי--יכול לומר לו, טול אתה עבודה זרה, ואני מעות; אתה יין, ואני פירות.  ואם משבאו לרשות הגר, אסור.

ו,יא  המוכר פירות בסוריה, ואמר משל ארץ ישראל הן--חייב לעשר; מעושרין הן--נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  ואם אמר משלי הן, חייב לעשר; מעושרין הן--נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  ואם ידוע שיש לו שדה בסוריה, חייב לעשר.

ו,יב  עם הארץ שאמר לחבר, קח לי אגודת ירק אחת, קח לי גלוסקין אחד--לוקח סתם ופטור; ואם אמר לו, זו שלי וזו של חברי, ונתערבו--חייב לעשר, אפילו הן מאה.
 

מסכת דמאי פרק ז

ז,א  המזמן את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות--אומר מערב שבת, מה שאני עתיד להפריש למחר, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; וזה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ז,ב  מזגו לו את הכוס--אומר, מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות.

ז,ג  פועל שאינו מאמין לבעל הבית--נוטל גרוגרת אחת ואומר, זו ותשע הבאות אחריה, עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל; וזו עשויה תרומת מעשר עליהן, ומעשר שני באחרונות, ומחולל על המעות.  וחוסך גרוגרת אחת.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יחסוך, מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית.  רבי יוסי אומר, לא יחסוך, מפני שהוא תנאי בית דין.

ז,ד  הלוקח יין מבין הכותים--אומר, שני לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה, ועשרה מעשר, ותשעה מעשר שני; ומחל ושותה.

ז,ה  היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או בשדה--אומר, שתי תאנים שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה, ועשר מעשר, ותשע מעשר שני.  היו דמאי--אומר, מה שאני עתיד להפריש למחר, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר, סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ז,ו  היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר, מעשרות זו בזו--הראשונה מעושרת.  של זו בזו, ושל זו בזו--הראשונה מעושרת.  מעשרותיהם מעשרות, כלכלה בחברתה--קרא שם.

ז,ז  מאה טבל מאה חולין, נוטל מאה ואחת.  מאה טבל מאה מעשר, נוטל מאה ואחת.  מאה חולין מתוקנין מאה מעשר, נוטל מאה ועשר.  מאה טבל תשעים מעשר, תשעים טבל שמונים מעשר--לא הפסיד כלום.  זה הכלל--כל זמן שהטבל מרובה, לא הפסיד כלום.

ז,ח  מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר, שורה החיצונה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא--נוטל שתי חבייות לוכסן.  חצי שורה החיצונה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא--נוטל ארבע חבייות מארבע זווייות.  שורה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא--נוטל שורה אחת לוכסן.  חצי שורה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא--נוטל שתי שורות לוכסן.  חבית אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא--נוטל מכל חבית וחבית.