מדרש תנחומא -> דברים

פרשת עקב



סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

סימן א
והיה עקב. זה שאמר הכתוב, למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני (תהל' מט ו). יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל שיש בה שש מאות ושלש עשרה מצות, ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר, רבונו של עולם, איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה, שהן חמורות. ממה אני מתירא. מן המצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה. ואתה אמרת, הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה. לכך אמר, למה אירא בימי רע וגו' והיה עקב תשמעון. זה שאמר הכתוב, הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' (תהל' יט יא). וכתיב, גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם שם יב). בא וראה היאך דוד משבח את דברי התורה, שאמר, הנחמדים מזהב ומפז רב. ולא עוד, אלא שאין בכל מיני תבואה חביבה מסלת נקיה, שהיא צפה בפה, ודברי תורה חביבין ממנה, שנאמר, ומתוקים מדבש ונפת צופים (שם שם יא). אמר רבי חנינא, אם תאמר, שאין בכל מיני המשקין מתוקין מן הדבש- ודברי תורה מתוקין מכלם, שכתוב בהן, ומתוקים מדבש ונופת צופים. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים, שמא מפני שהן מתוקין מדבש, בסרתי בהן חס ושלום. אלא, גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, מצות קלות. לפיכך כתיב, מה רב טובך אשר צפנת וגו' (שם לא כ), זו היא שכרן של מצות קלות:

סימן ב
והיה עקב תשמעון. זה שאמר הכתוב, אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע (מש' ה ו). אמר רבי אבא בר כהנא, שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה שכרה מרובה ועושה אותה. למה. נעו מעגלותיה לא תדע, מטולטלין הן שבילי תורה. תני רבי חייא, משל למה הדבר דומה. למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים, ולא גלה להם המלך שכר נטיעות הכרם. שאלו גלה להם שכר נטיעותיו, הן רואין איזו נטיעה ששכרה הרבה ונוטעין אותה. נמצאה מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת. כך לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר כל מצוה ומצוה. שאלו גלה, נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות. ורבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר, טלטל הקדוש ברוך הוא שכר עושה מצוה בעולם הזה, כדי שיהיו ישראל עושין משלם. תני רבי שמעון בר יוחאי, שתי מצות גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן, אחת קלה שבקלות, ואחת חמורה שבחמורות. ואלו הן. קלה שבקלות, שלוח הקן, ושם כתיב, והארכת ימים (דבר' כב ז). וחמורה שבחמורות, כבוד אב ואם, שבו כתיב, למען יאריכון ימיך (שם ה טז), הרי הן שוין במתן שכרן מעולם הזה. אמר רבי אבא בר כהנא, ומה אם דבר שהוא פריעת בעל חוב, כתוב בו אריכות ימים. דבר שהוא הפסד ממון וחסרון נפשות, על אחת כמה וכמה. [רבי לוי אומר, גדולה מזאת אמרו, גדול דבר שהוא פריעת חוב מדבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות. רבי אבא בר כהנא בשם רבי אומר, כשם שמתן שכרה מרובה, כך עונשה מרובה, הדא הוא דכתיב, עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר (משלי ל יז). אמר הקדוש ברוך הוא, יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה. ומנין שעורב אכזרי על בניו. שנאמר, מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל (איוב לח מא). וכן הוא אומר, לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז ט). ואמרו חכמים זכרונם לברכה, העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה, שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן. מה עושה הקדוש ברוך הוא. מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן, שנאמר, מי יכין לעורב צידו. אבל הנשר רחמני הוא, שנאמר, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דב' לב יא). שאינו מאמין בהן, מפני עופות אחרים שרודפין אותן. מה הוא עושה. משימן על כנפיו אומר, מוטב יכנס החץ בי ולא בבני]:

סימן ג
והיה עקב תשמעון. מה כתיב למעלה מן הענין, לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' (שם ז ז), לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושין מצוה יותר מהם. שהאומות עושין מצוה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם, שנאמר, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגו' (מלאכי א יא). וכתיב, ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו (שם שם יב). כי אתם המעט (דב' ז ז), אלא בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, שנאמר, אהבתי אתכם אמר ה' וגו', ואת עשו שנאתי וגו' (מלאכי א ב-ג). ואומר, ארפא משובתם אוהבם נדבה וגו' (הושע יד ה), נדבה נפשי לאהבתן, אף על פי שאינן הגונים. וכן הוא אומר, כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה. (ו) כתיב, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות וגו' (ישע' ב ב). זה שאמר הכתוב, והיה ראשיתך מצער וגו' (איוב ח ז), ללמדך, שכל המצטער בתחלתו, נוח לו בסופו. ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם, שהושלך לכבשן, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה עשר מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה. ולסוף נח, שנאמר, ואברהם זקן בא בימים וה' ברך וגו' (ברא' כד א). וכן יצחק נצטער בנערותו, וקנאו בו פלשתים, שנאמר, ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו וגו' (שם כו טז). ולבסוף בקשו ממנו, שנאמר, ויאמר אליהם מדוע באתם אלי וגו', ויאמרו ראה ראינו וגו' (שם שם כז-כח). ויעקב כמה נצטער, שנאמר, רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל (תה' קכט א). עד שהיה במעי אמו, בקש עשו להרגו, שנאמר, ויתרוצצו הבנים (ברא' כה כב). וכשקבל הברכות, וישטום עשו את יעקב ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי וגו' (שם כז מא). ברח ללבן לחרן ונצטער בבנותיו של לבן, ואחרי כן בקש להרגו, שנאמר, ארמי אובד אבי (דבר' כו ה). יצא מאצלו ופגע בעשו, שנאמר, וישא יעקב (את) עיניו וירא והנה עשו בא וגו' (ברא' לג א). באה עליו צרת דינה, וצרת רחל, וצרת יוסף. ולסוף נח, שנאמר, ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (שם מז יב). הוי, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד (איוב ח ז). דבר אחר, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, והר תבור יהיה גבוה מאד. משל למה הדבר דומה. לבני פלטרין של מלך שירדו מן העיר והרגו אריות ודובים ונמרים ביער והביאום לעיר ותלו אותן כנגד שער העיר, וכל בני העיר היו תמיהין מאותן אריות. והקדוש ברוך הוא כך עשה בסיסרא, בא סיסרא על ישראל בהר תבור, מן (ה) שמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא (שופט' ה כ). התחילו הכל תמהים, שמעולם לא היה כמעשה הזה שירדו כוכבים מן השמים לעשות מלחמה עם בשר ודם. ואמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, הכוכבים נלחמו בשבילכם. אבל לעתיד לבא, ויצא ה' ונלחם בגוים וגו', ועמדו רגליו ביום ההוא וגו' (זכר' יד ג-ד), וכל אותו ענין. ויהיו הכל רואין ומראין אותו באצבע, שנאמר, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' (ישעיה כה ט):

סימן ד
כל המצוה אשר אנכי מצוך. זה שאמר הכתוב, שמור מצותי וחיה (מש' ז ב). לפי שדוד אמר, שמרני כאישון בת עין (תהל' יז ח). אמר רבי יהודה דסכנין בשם רבי אליעזר, אין בית רובע שאין בו תשעה קבין מזיקין. אמר רבי יהושע בן לוי, וכלן פורמא בפניהם. כיצד. אדם מהלך וחבירו יצא לפניו ואומר, הסתלקו לצדדין בפני איקונין של הקדוש ברוך הוא, שנאמר, אך בצלם יתהלך איש (שם לט ז):

סימן ה
כל המצוה אשר אנכי מצוך. זה שאמר הכתוב, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד כב). כל מי שמוצא דברי תורה, חיים הוא מוצא. לכך כתיב, כי חיים הם למוצאיהם, [אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה. דבר אחר, כי חיים הם למוצאיהם, למי שמוציא דברי תורה כראוי. מעשה בתלמיד אחד שהיה לרבי אליעזר בן יעקב שהיה בקי בתלמוד. ממה שהיה רגיל בתלמודו כשהיה נכנס למרחץ, עד שהוא עומד ומזיע ועד שהוא רוחץ, היה עובר כל תלמודו. שלא היה מוציאו מפיו. לכך כתוב, כי חיים הם למצאיהם. דבר אחר, כי חיים הם למצאיהם], לאחרים. ואין אדם צריך ללמד דברי תורה אלא אם כן מוצא אותה כראוי סוף דבר וטעמו, שכך אמר להם משה, כשתהיו למדין התורה, היו ממצין אותה כולה. לכך נאמר, כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון. זה שאמר הכתוב, בני אם תקח אמרי (מש' ב א). אמר רבי אבא בר כהנא, אימתי אתה נקרא בני, כשתקח אמרי. וכן הוא אומר, בנים אתם לה' אלהיכם (דב' יד א). אימתי אתם בנים, כשאתם לה' אלהיכם, שאתם משמרים מצותי. לכך כתיב, בני אם תקח אמרי. בני אם תקח אמרי, אם יהיה לך זכות. (דבר אחר, אתה מצפין תורתי כאדם שיש לו מרגלית, כך תהא יגע בתורה. לכך נאמר, ומצותי תצפון אתך (מש' ב א)). אמר רבי אבא בר כהנא, משל למה הדבר דומה. לאדם שיש לו בת בוגרת, והוא מבקש לטורפה לכל מי שמוצא. אין תורתי כן, אלא אם יהיה לך זכות תזכה לה, ומצותי תצפון אתך. אמר רבי אחא, אתה נותן לך מעשים, ואני צופן לך טובו של העולם הבא, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהל' לא כ). דבר אחר, אתה תצפון תורתי, כאדם שיש לו מרגלית והוא מצפינה, כך תהא יגע בתורה. לכך אמר, ומצותי תצפון אתך:

סימן ו
דבר אחר, כל המצוה. אם התחלת במצוה, הוי גומר את כלה. למה. אמר רבי יוחנן, כל מי שמתחיל במצוה, ואחרי כן בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה. ממי את למד, ממשה, כיון שיצאו ישראל ממצרים, מה כתיב, ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמו' יג יט). כל העם עוסקין בבזה, ומשה היה מטפל בעצמות יוסף. בא ועמד בין הארונות, צעק ואמר, יוסף יוסף, הגיעה השעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו השכינה מעכבת ישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, אנו נקיים משבועתך. מיד נזדעזע ארונו, נטלו והלך. נסתלק משה במדבר ולא נכנס לארץ. הכניסו ישראל עצמות יוסף וקברו אותן, ותלה המצוה בהן, שנאמר, ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כד לב). לכך אמר להם, כל המצוה. אמר רבי ינאי, כל המתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר אשתו ושני בניו. ממי אתה למד. מיהודה, שנאמר, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו' (ברא' לז כו). ישבו לפרוס על הפת, אמר להם, הורגים אנו את אחינו ומברכים, שנאמר, ובצע ברך, נאץ, ה' (תהל' י ג). לכך כתיב, מה בצע וגו'. לכו ונמכרנו לישמעאלים. ושמעו לו, שהיה מלך. ואלו אמר להם להחזירו אל אביו, היו שומעין לו. אלא התחיל במצוה ולא גמרה. לפיכך המתחיל במצוה, יהא גומר את כלה. כל המצוה. אמר רבי יוחנן, כל הלומד תורה ואינו משמר אותה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, שנאמר, תשמרון לעשות. אמר רבי אחא, כל מי שמשמרה ועושה, זוכה שתשרה עליו רוח הקדש, שנאמר, משכיל לאיתן האזרחי וגו' (שם פט א). וכן הוא אומר ליהושע, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' (יהושע א ח). לפיכך, תשמרון לעשות:

סימן ז
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. כל המצוה אשר אתה עושה, אמור כאלו היום שמעת בסיני ממשה, שכן כתוב, אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. למען תחיון, אתם ובניכם, למען תחיון לאחרים. למען תחיון, לעולם הבא. ורביתם, בבנים. ורביתם, בבהמה. ורביתם, בכסף וזהב. ורביתם, בנכסים. דבר אחר, מדבר במשיח שיבא בעגלא. ורביתם, בקומה. רבי יהודה אומר, עתיד כל אחד ואחד מישראל להיות גבוה מאה אמה, שנאמר, בנותינו כזויות, מחוטבות תבנית היכל (תהל' קמד יב). (ונאמר (יחזקאל מד)) וההיכל, מאה אמה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, מאתים אמה, שנאמר, ואולך אתכם קוממיות (ויק' כו יג). ועתיד כל אחד ואחד מישראל להיות יוצא מעיר, ואומות העולם רואין אותן. אמר רבי חייא בר יעקב, יש מקומות שקורין לפת ליפתותא, פיסתא, שנאמר, יהי פסת בר בארץ וגו' (תהל' עב טז). רבי חנינא בר פפא ורבי שמואל בר מנייא. אחד היה אומר, הלפת לא פת היתה. והאחד אומר, לא היתה פת אלא עתידה לעשות פת, שנאמר, יהי פסת בר בארץ. אימתי, אלו ימות המשיח. וכמה ימות המשיח. רבי עקיבא אומר, ארבעים שנה, כשם שעשו ישראל במדבר ארבעים שנה. והוא גוררן ומוציאן למדבר ומאכילן מלוח ורותם, שנאמר, הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם (איוב ל ד). רבי אליעזר אומר, מאה שנה. רבי ברכיה בשם רבי דוסא אומר, שש מאות שנה. רבי אומר, ארבע מאות שנה, שנאמר, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו). מה מצרים ארבע מאות שנה, אף ימות המשיח ארבע מאות שנה. רבי אליעזר אומר, אלף שנה, שנאמר, שמחנו כימות עניתנו (תה' צ טו). רבי אבהו אומר, שבעת אלפים שנה, שנאמר, כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך (ישע' סב ה). מה ימי המשתה שבעת ימים, אף ימי המשיח שבעת אלפים שנה. רבותינו אמרו, שני אלפים שנה, שנאמר, כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה (שם סג ד). ואחר ימות המשיח בא העולם הבא, והקדוש ברוך הוא מופיע בכבודו ומראה זרועו, שנאמר, חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (שם נב י). באותה שעה רואין ישראל את הקדוש ברוך הוא בכבודו, שנאמר, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וגו' (שם שם ח):

סימן ח
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. זה שאמר הכתוב, כי מעולם שברתי עולך נתקתי מוסרותיך ותאמרי לא אעבור (ירמ' ב כ). איזהו עול. עולו של מלאך המות, שנאמר, והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות (שמות לב טז), חירות ממלאך המות. ורבי נחמיה אומר, חירות מן הגליות. ורב אמר, חירות מן היסורין שהיו כמלאכי השרת, שנאמר, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם (תהלי' פב ו). ובשעה שעשו אותו מעשה, נאמר, אכן כאדם תמותון (שם שם ז). ותאמרי לא אעבוד, אפילו משתעבדת, עושין מה שאנו מבקשין. אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אתה הוא קשה שלהם, השתעבד תחלה, שנאמר, פסל לך שני לוחות אבנים:

סימן ט
בעת ההיא וגו'. זה שאמר הכתוב, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג א). זמן היה לעולם להבראות. זמן היה לדור המבול שיאבדו במים. זמן היה לנח להכנס לתיבה, וזמן היה לו לצאת ממנה. וזמן היה שיברא אברהם, וכן לכל האבות. וזמן היה שירדו אבותינו למצרים, וזמן היה שיצאו משם. וזמן היה שישתעבדו. וזמן היה שישתברו הלוחות. וזמן היה שיעשו אחרים אותו מעשה. הוי, פסל לך שני לוחות אבנים. אמר שלמה, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים (שם שם ה). עת להשליך אבנים, אלו הלוחות הראשונות. ועת כנוס אבנים, עת היה לפסול לוחות אבנים אחרים, שנאמר, פסל לך שני לוחות אבנים. אמר רבי יהושע, שהוא מבער פסילי אלהיהם. דבר אחר, פסל לך, שתהא הפסולת שלך. רבי לוי ורבי יוחנן אומר, מהיכן פסלן. אחד אומר, מתחת כסא הכבוד פסלן. ואחד אומר, מתוך אהלו ברא לו מחצב ומשם חצב שני לוחות אבנים ונטל את הפסולת ומשם העשיר, שהיו של סנפרינון. הוא ששלמה אמר, ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש מעולפת ספירים (שה"ש ה יד). ידיו גלילי זהב, אלו לוחות. וכמה היו בכל לוח. חמש דברות על לוח אחת. והיו עשויין כמין גללים בין זה לזה, שנאמר, ידיו גלילי זהב. מעופלת ספירים, שהיו של סנפרינון. דבר אחר, פסל לך, בזכותך, והוא שלך. אמר משה, נתת לי ואתה מתנהג בהן בעין טובה, נתת אותה להם, שנאמר, פסל לך. חייך, שאני עושה אותך מלך, ואתה פוסל לכל מי שתרצה, ומקרב לכל מי שתרצה:

סימן י
שני לוחות אבנים, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד שמים וארץ, כנגד שני סופרים, כנגד שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כנגד שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. (שנאמר) שני לוחות. אמר רבי חנינא, לוחות כתיב, שלא היו גדולים זה מזה, אלא שניהם שוין, והיתה פסולת שניהם כאחד. דבר אחר, לוחות אבנים, שכל מי שאינו עושה לחייו כאבן הזה, אינו זוכה לדברי תורה. דבר אחר, לוחות אבנים, שרוב מיתות של תורה בסקילה. דבר אחר, לוחות אבנים, בזכותו של יעקב, שנאמר בו, משם רועה אבן ישראל (ברא' מט כד). דבר אחר, לוחות אבנים, בזכותו של בית המקדש, שנאמר, הנני יסד בציון אבן (ישע' כח טז). וריש לקיש אמר, בזכותו של משה שנקרא אבן, שנאמר, עד די התגזרת אבן די לא בידין (דני' ב לד). כראשונים. מה הראשונים נתנו בקולי קולות, אף השניים כן. מה הראשונים בששים רבוא, אף השניים כן. והרי כתיב, ואיש לא יעלה עמך (שמו' לד ג). אלא שהעמיד הקדוש ברוך הוא ממשה רבינו ששים רבוא באותה שעה. שכן כתיב בדברי הימים, ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג יז). ודרשו רבותינו, למעלה מששים רבוא. ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ומשה לא עשה כן, אלא עשה ארון עץ, ואחרי כן עלה ונטל הלוחות, שנאמר, ואעש ארון עצי שטים ואעל ההרה ויכתוב על הלוחות:

סימן יא
אשר שברת. רבי עקיבא ורבי ישמעאל. חד אמר, טול מידי הילך משה אשר שברת. ואחד מהם אומר, יפה עשה. משל למה הדבר דומה. למלך שקדש אשה, אמר לה, לאחר זמן אני משלח לך כתובתיך ביד שושבין. שלח המלך אחר זמן. עד שהוא הולך, מצא אותה שקלקלה עם אחר. מה עשה אותו שושבין. קרע אותה כתובה, אמר מוטב שידון אותה כפנויה, ולא כאשת איש. כך הקדוש ברוך הוא קדש את ישראל, שנאמר, וקדשתם היום ומחר (שמ' יט י). בא משה ליתן להם את התורה, ומצאן שעשו אותו המעשה. מה עשה. שבר את הלוחות, שנאמר, וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו משום רבי ישמעאל בר נחמיה, הלוחות ארכן היה ששה טפחים, ורחבן שלשה, והיה משה מחזיק בשנים, והקדוש ברוך הוא בשנים, ושני טפחים ריוח באמצע. וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושברן, שנאמר, וישלך מידיו (שמו' לב יט). לפיכך אמר ליה הקדוש ברוך הוא, אתה שברת. על מה שברן. על שפרח הכתב מעליהם, ולפיכך שברן. משל למה הדבר דומה. לדואר שהיה מהלך ופרוזדוגיי"א בידו להכנס במדינה, ועבר בתוך הנהר ונפלו הכתבים לתוך המים ונמוחו האותיות. מה עשה אותו הדואר. קרען, שנאמר, וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם. מה ראה, ראה האותיות שפרחו. ואף הוא שברן, שנאמר, אשר שברת. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני הכתבתי בתורתי ואמרתי, והשיב את הגזלה אשר גזל או את הפקדון אשר הפקד אתו (ויקר' ה כג). ואתה הפקדון שהיה אצלך השיב אותו. זהו שנאמר, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. ולא עוד אלא למחר הן עומדין להיות שונים מה שהן למדין ממך. נשתברה חבית, ושברה הסרסור הוא משלו. אתה היית סרסור בינינו לבינו, ושברת לפיכך אתה צריך לשלם. לכך נאמר, פסל לך. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, על ידי יצר הרע, היו למדין ומשתכחין. אבל לעולם הבא, אני עוקר יצר הרע מכם ואינכם משתכחים, שנאמר, והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחז' לו כו). ולא עוד, אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם שנאמר, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיה לא לד). וכן יהי רצון ונאמר אמן]:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך