מדרש תנחומא במדבר

פרשת קרח

סימן א
ויקח קרח. זה שאמר הכתוב, אח נפשע מקרית עוז, ומדינים כבריח ארמון (משלי יח יט). אח נפשע מקרית עוז, זה קרח שחלק כנגד משה ומרד וירד מן כבוד שהיה בידו. ואין נפשע אלא לשון מרידה, כמו דאמרת, מלך מואב פשע בי (מ"ב ג ז). וכן הוא אומר, אז תפשע לבנה בעת ההיא (מ"ב ח כב). ומדינים כבריח ארמון. מדינים שעשה כנגדו, פלטים. כבריח ארמון, שחלק על משה ועל המקום. ויקח. אין ויקח אלא משיכת דברים רכים, שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו. במשה הוא אומר, ויקח משה ואהרן את האנשים האלה (במ' א יז). וכן הוא אומר, קח את אהרן ואת בניו אתו (ויק' ח ב). וכן הוא אומר, קחו עמכם דברים ושובו וגו' (הושע יד ג). וכן הוא אומר, ותקח האשה בית פרעה (בראש' יב טו). הוי, ויקח קרח, שבדברים רכים משך לבם. ויקח קרח. על ידי מה נחלק. על ידי אליצפן בן עוזיאל אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, שנאמר, ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל (במדבר ג ל). אמר קרח, ארבעה אחים היו אחי אבא, שנאמר, ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל (שמ' ו יח). עמרם הבכור, זכה אהרן ובניו לכהונה, ומשה אחיו למלכות. מי ראוי ליטול את השניה לא השני. ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות על משפחתי נשיא. והוא עשה בנו של עוזיאל קטן של אחי אבא יהא גדול עלי. הריני חולק ומבטל כל מה שנעשה על ידו. לפיכך היתה מחלקותו:

סימן ב
ויקח קרח. מה כתיב למעלה מן הענין, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת (במ' טו לח). קפץ קרח ואמר למשה, אתה אומר, ונתנו על ציצית וגו' (שם). טלית שכלה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן הציצית. אמר לו משה, חיבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה. בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן המזוזה. אמר לו, חייבת במזוזה. אמר לו, כל התורה כולה מאתים שבעים וחמש פרשיות שיש בה, כולן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית. אמר לו, דברים אלו לא נצטוית עליהם, ומלבך אתה בודאם. הדא הוא דכתיב, ויקח קרח. ויקח קרח, אין ויקח אלא לשון פליגה, שלבו לקחו, כענין שנאמר, מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך (איוב טו יב). הוא שמשה אומר להם, המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל, כל אותו הענין, עד אם כמות כל האדם ימותון אלה. אמרו חכמינו זכרונם לברכה, חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון היה, שנאמר, ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז ט), קרח בן יצהר בן קהת. כשאמר משה, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת (שם טו לח), מה עשה קרח. מיד צוה ועשה מאתים וחמשים טליתות תכלת, ונתעטפו בהן אותן חמשים ומאתים איש ראשי סנהדראות שקמו על משה, כענין שנאמר, ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים. ומי הם. נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. עמד קרח ועשה להם משתה, ונתעטפו כולן בטליתות תכלת ובאו בני אהרן ליטול מתנותיהן חזה ושוק הימין. עמדו כנגדן ואמרו להם, מי צוה אתכם ליטול כך, לא משה. לא נתן לכם כלום, שלא דבר עמו המקום מזה. באו והודיעו למשה. הלך משה לפייסן. מיד עמדו כנגדו, שנאמר, ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים. ומי הם. אליצור בן שדיאור וחביריו אשר נקבו בשמות. אף על פי שלא פרסמן הכתוב, נתן סימניהן, ומתוך המקראות אתה מכיר אותם. משל למה הדבר דומה. לבן טובים שהיה גונב כלים בבית המדרש, ולא היה רוצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן בו סימניו. אמרו לו, מי גנב כליך. אמר להם, אותו בן טובים, בעל קומה הוא, עיניו נאות, שערותיו שחורות, חוטמו נאה. משנתן סימניו, ידעו מי הוא. ואף כאן אף על פי שסתמן הכתוב ולא פירש את שמותן, ובא ונתן את סימניהם, אתה יודע מי הם. נאמר להלן אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם (במד' א טז), ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות (שם שם יז). ונאמר כאן, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן:

סימן ג
ויקח קרח. לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. בשעה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם וגו' (שם ח ו-ז), מיד עשה משה כן לקרח. התחיל לחזר על כל ישראל, לא היו מכירין אותו. אמרו לו, מי עשה בך כך. אמר להם, משה עשה בי כך, ולא עוד אלא נטלוני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומרים לי, הרי אתה טהור. והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד. מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו, משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובני אהרן סגני כהונה. תרומה לכהן, מעשר ראשון לכהן, עשרים וארבע מתנות לכהן. מיד, ויקהלו על משה ועל אהרן וגו'. (ו) אמר רבי לוי, באותה שעה כינס את עדתו, ואמר להם, הרביתם עלינו משאוי יתר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת יד מצרים יותר מתחת ידיכם, שבכל שנה ושנה מתים ממנו חמשה עשר אלף וארבעים וחמשה. ובקשו לסקלן. וישמע משה ויפל על פניו. אמר להם משה, לא מלוכה אני מבקש, ולא אהרן כהונה גדולה, שנאמר, ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, לא כך צויתני, שנאמר, ואתה הקרב אליך את אהרן וגו' (שמ' כח א), והרי עמדו כנגדנו להרגנו. אמר להם, בקר ויודע ה' את אשר לו. מהו בקר. אמר רבי נתן, אמר הקדוש ברוך הוא, אם יתקבצו כל חרטומי מצרים ויבקשו להפך את הבקר לערב וערב לבקר, לא יוכלו. כך, כשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים. מיד, וישלח משה לקרוא וגו'. לא נלך לא נבוא אין כתיב כאן, אלא לא נעלה. ועליהם אמר שלמה, פי כסיל מחתה לו (משלי יח ז). פתחו פיהם לפורעניות, לומר, שהם מתים בירידה ולא בעליה. כשם שאמרו כך מתו, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. אמר משה, הואיל ולא רצו לבא, אני אלך אצלם, אולי יתביישו ויחזרו בהם, שנאמר, ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. כשראו אותו, התחילו לחרף ולגדף, שנאמר, ודתן ואבירם יצאו נצבים. וכי יושבין או כורעין או נופלין יוצאין בני אדם. אלא מלמד שיצאו כשהן מחרפין ומגדפין, שנאמר כאן יציאה והצבה, ונאמר בגלית הפלשתי יציאה והצבה, דכתיב, ויצא איש הבינים (ש"א יז ד), ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב (שם שם טז). מה יציאה והצבה התם בחרופין ובגידופין, אף כאן בחרופין ובגדופין. לכך פתח משה ואמר, אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. וכתיב, ותפתח הארץ את פיה. בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו. שכך כתיב, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש. אמר רבי ברכיה, כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלש עשרה. ובמחלוקתו של קרח, תנוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב, ונשיהם ובניהם וטפם, וירדו הם וכל אשר להם. לפיכך כתיב, ויקח קרח:

סימן ד
בן יצהר בן קהת בן לוי. ולמה לא כתיב בן יעקב או בן ישראל. זה שאמר הכתוב, בסודם אל תבא נפשי וגו' (בראש' מט ו). בסודם אל תבא נפשי, אלו המרגלים. (ו) בקהלם אל תחד כבודי (שם), זה קרח. אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, לא במרגלים ולא במחלוקתו של קרח יזכר שמי על אותן רשעים שעתידים להכעיס. ואימתי יכתב שמי עליהם. כשהם מתיחסין ועומדין על הדוכן, שנאמר, בן תחת בן אסיר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דה"א ו כב-כג). ודתן ואבירם. מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אוי לרשע ואוי לשכנו, שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קרח, לפי שהיו שכנים לקרח, שהיה שרוי בדרום, דכתיב, משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה (במ' ג כט). דגלו של ראובן סמוך להם, שנאמר, דגל מחנה ראובן תימנה (שם ב י), ונשתתפו עמהם. אבל דגלו של יהודה ודגלו של יששכר וזבולן, שהיו שרוים במזרח, שנאמר, והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה (שם שם ג), וכתיב, ועליו מטה יששכר (שם שם ה), והיו שכנים למשה ואהרן ובניו, דכתיב, והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו (שםג לח). לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, לפיכך זכו להיות בני תורה, דכתיב, יהודה מחוקקי (תהלי' ס ט). וכתיב, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב לג). וכתיב, ומזבולון מושכים בשבט סופר (שופט' ה יד). ודתן ואבירם שהיו שכנים לקרח בעל המחלוקת, לקו עמו ואבדו מן העולם. ויקהל עליהם קרח. אמר להם, רב לכם כי כל העדה כלם קדושים, וכלם שמעו בסיני, אנכי ה' אלהיך. ומדוע תתנשאו. אילמלא אתם שמעתם לבדכם והם לא שמעו, הייתם אומרים. עכשיו כלם קדושים, [ו] מדוע תתנשאו. מיד נזדעזע משה מפני המחלוקת, מפני שכבר היה בידן סרחון רביעי. משל למה הדבר דומה. לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו פעם אחת ושתים ושלש. כשסרח פעם רביעית, נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר, כמה פעמים אני מטריח את המלך. אף כאן עשה משה לישראל. חטאו בעגל, ויחל משה (שמ' לב יא). במתאוננים, ויתפלל משה (במ' יא ב). במרגלים, ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים (שם יד יג). במחלקותו של קרח, נתרשלו ידיו. אמר, כמה אוכל להטריח את המקום. לפיכך, וישמע משה ויפול על פניו:

סימן ה
בקר ויודע ה'. מה ראה לומר, בקר ויודע. אמר משה, שמא מתוך רב מאכל ומשתה אמרו דבר זה. לכך אמר, בקר. אמר, שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה. לכך נאמר, בקר ויודע. אמר להם, אין לי רשות ליכנס עכשיו, אף על פי שאין לפניו לא אכילה ולא שתיה, אלא בשבילנו שאכלנו ושתינו. דבר אחר, בקר. אמר להם משה, גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו. יכולין אתם לערב יום בלילה. זהו שאמר הכתוב, בתחלה, ויהי ערב ויהי בקר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (ברא' א ד), בשביל תשמישו של עולם. וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך, כך הבדיל את ישראל מן האומות, שנאמר, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויק' כ כו). וכך הבדיל אהרן, שנאמר, ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים (דה"א כג יג). אם יכולים אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקדוש ברוך הוא בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו. לכך אמר להם, בקר ויודע ה' וגו', כבר הוא מתוקן, את אשר יבחר בו יקריב אליו. זאת עשו קחו לכם מחתות וגו'. מה ראה לומר להם כך. אמר להם, בדרכי הגוים יש נמוסים הרבה ואין כלם מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ובית המקדש אחד, ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה. אף אני רוצה בכך. לכן אתה וכל עדתך היו לפני ה', זאת עשו, קחו לכם מחתות, ותנו בהן אש. הרי לכם תשמיש החבי מן הכל היא הקטורת, חביבה לפני הקדוש ברוך הוא מכל קרבנות וסם המות (נתן להם בתוכה) שבו נשרפו נדב ואביהוא. לפיכך התרה בהם, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש. וכי אין אנו יודעין שמי שיבחר ה' הוא הקדוש. אלא אמר להם משה, הרי אני אומר לכם שלא תתחייבו בנפשותיכם (שאתם) חמשים ומאתים איש שאתם מקריבים, מי שיבחר מכם יצא חי וכולם אובדים. רב לכם בני לוי. הרי אמרתי לכם דבר גדול. לא טפשים היו, שכך התרה בהן וקבלו עליהן לקרב. הם חטאו על נפשותם, שנאמר, את מחתות החטאים האלה בנפשותם (ועשו אותם וגו'). וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזו. אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, שנאמר, משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהל' צט ו), ועשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולן מתנבאין ברוח הקדש, שנאמר, כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי האלהים להרים קרן (דה"א כה ה). אמר, אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אובד (אותה). ולא ראה יפה, לפי שבניו היו עושין תשובה ועומדין מהן, ומשה היה רואה יפה. לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולן אובדין ואחד פלט, שנאמר, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש:

סימן ו
רב לכם בני לוי. ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. יש לך אדם שמדבר עם יוסף ואומר לשמעון, שמע נא. יש אומרים, שהיה מבקש ממנו שיחזיר בו, ואמר לפניו דברים רכים. כיון שראה שלא שמע לו, אמר, עד שלא ישתתפו אחרים עמו, התחיל מזרז בהן, שמעו נא בני לוי, הקטן הוא הכבוד שבידכם, שנאמר, המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל. חזר על קרח, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי. שהיה גדול שבשבט, שנעשו אחיו טפל לו. לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'. המחלוקת הזו שאתם עושים, אינה כנגדי אלא כנגד הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו לו עבדים הרבה, רצה לעשות אחד מהן בן חורין ליתן לו שררה, חזר עשה אותו סנקליטיקוס. עמדו הבריות כנגדו. אמרו לו, אלו הוא עשה עצמו בר חורין ונטל לעצמו אותה הגדולה, יפה עשו שעמדו כנגדו. עכשיו שרבו מסר לו, כל מי שעמד כנגדו, לא כנגד רבו עומד. אף כך משה אמר להם, אילו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה, יפה עשיתם שנתרעמתם עליו. עכשיו שהקדוש ברוך הוא נתן לו, שהמלכות והגדולה והגבורה שלו, כל מי שעמד על אהרן אחי, לא על הקדוש ברוך הוא עומד. לפיכך כתיב, ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. בא וראה חסידותו של אהרן הצדיק. בשעה שהציג משה את אהרן ומשחו בשמן המשחה ויצק על ראשו, נזדעזע אהרן ונבעת. אמר לו, משה אחי, שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש ומעלתי בו ונתחייבתי כרת, שאמר הקדוש ברוך הוא, על בשר אדם לא ייסך. לפיכך העיד עליו הכתוב, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, כטל חרמון (תה' קלג א-ג). הקיש שמן המשחה לטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה, כך שמן המשחה היורד על אהרן אין בו מעילה. לפיכך כתיב, הנועדים על ה'. כל הדברים האלה פייס משה לקרח, ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעתו, אמר, אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ומקלקלני, ואני מתרצה לו בעל כרחי. מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת, פירש הימנו. וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם, אף הם עמדו ברשען ולא נזדקקו להשיבו. ויאמרו לא נעלה, הכשילם פיהם לרשעים, וברית כרותה לשפתים, שמתו כבר וירדו לשאול, שנאמר, וירדו הם וכל אשר להם וגו'. לאחר שירדו חיים שאולה, מהו. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו וגו'. אמרו לו, על מה אתה מתרברב עלינו, מה טובה עשית לנו. הוצאתנו מארץ מצרים, שהיא כגן ה', ולארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר והנגף משתלח בנו בכל יום, העיני האנשים ההם וגו'. ויחר למשה מאד, נצטער לחדא. למה הדבר דומה. לאדם הדן עם חברו ומתוכח עמו. אם משיבו, יש שם נחת רוח. ואם אינו משיבו, יש בו צער גדול:

סימן ז
ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, אל תקבלם בתשובה. היה צריך למקרא לומר, אל תפן אל עבודתם. ומהו אל מנחתם. כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, יודע אני באלו שיש להם חלק באותה מנחה שישראל מקריבים לפניך בכל יום. הואיל ופירשו אלו מבניך, אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש לא תאכלנו. לא חמור אחד מהם נשאתי. מה שהיה דרכי ליטול, לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם, אדם שהוא בהקדש, נוטל שכרו מן ההקדש. ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים, היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צרכיהם ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אומר, הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי (ש"א יב ג), שור שהייתי מקריב עליהם מקרבנותיהם ומבקש רחמים עליהם, וכן למשוח עליהם מלך משלי היה, שנאמר, עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי (שם טז ב). וכן הוא אומר, כי זבח היום לעם בבמה (שם ט יב). ולא נטלתי משלהם. ובשעה שהייתי חוזר ועושה דיניהם וצרכיהם, והולך וסובב על עיירות ישראל, שנאמר, והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל (שם ז טז). דרך העולם, בעלי דינים הולכין אצל הדיין. ואני, הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום. וכן משה אמר להם לישראל, כי יהיה להם דבר בא אלי וגו' (שמו' יח טו). ואני לא עשיתי כן, אלא אני מטריח והולך אצלם. ולא הרעותי את אחד מהם, שלא חייבתי את הזכאי, ולא זכיתי את החייב. כשראה משה שעמדו בגאותם ובמרדיהם (אמר להם אתם יודעים), ויאמר משה אל קרח, אתה וכל עדתך היו לפני ה', וקחו איש מחתתו, ויקחו איש מחתתו. הלך קרח כל אותו הלילה והיה מטעה את ישראל, ואומר להם, ומה אתם סבורים, שאני עוסק ליטול אותה הגדולה לעצמי. אני מבקש שתהא הגדולה חוזרת על כולנו, שמשה נטל מלכות לעצמו, ואת הכהונה הגדולה נתנה לאהרן אחיו, לחק עולם. והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו. מנין אתה יודע. שבשעה שנתכנסו והקריבו, כולם מדברים היו, שנאמר, ויקהל עליהם קרח את כל העדה. כיון שנתכנסו ובאו עמו, מיד, וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת וגו', ויפלו על פניהם ויאמרו, אל אלהי הרוחות וגו'. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך בשר ודם שמרדו עליו בני המדינה ועמדו וקללו את המלך או את שלוחיו, אם הם עשרה או עשרים מהם, משלח לשם לגיונותיו ועושה ממנו אנדרולומסיא ומסייף הטובים עם הרעים, לפי שאינו מכיר בהם מי מרד ומי לא מרד, מי כבד את המלך ומי קללו. אבל אתה, יודע מחשבותיו של [כל] אדם ומה שבלבבות והכליות יועצות, ויצרי בריותיך אתה מבין, ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, מי מרד ומי לא מרד, אתה יודע רוח של כל אחד ואחד מהן. לכך נאמר, אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא, יפה אמרת, אני מודיע את הדבר מי חטא ומי לא חטא:

סימן ח
וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל העדה לאמר העלו מסביב. ואף על פי ששמע משה מפי הגבורה כך, לא אמר להם עד שהלך והתרה בהן, שנאמר, ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. להודיע רשעתן, שאף על פי שהלך משה ברגליו אצל הרשעים, קשים לרצות. מה עשו. לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו. כשראה משה כך, אמר עד כאן היה עלי לעשות. מיד, וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל וגו'. שנו רבותינו, ארבעה נקראו רשעים, אלו הן, הפושט ידו לחבירו להכותו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר, ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמו' ב יג). הכית לא נאמר, אלא תכה. והלוה ואינו משלם, שנאמר, לוה רשע ולא ישלם (תה' לז כא). ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שגדול ממנו, שנאמר, העז איש רשע בפניו (מש' כא כט). ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים ומחלוקת. מחלוקת באותיותיו נדרש (כתב), מ' מרה, ח' חרון, ל' לוקין, ק' קללה, ת' תועבה ויש אומרים תכלית כלייה מביא לעולם. ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם. כיון שראו כך שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפין ומגדפין, שנאמר, יצאו נצבים. ולהלן כתיב, ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז טז). פתח משה ואמר, כדכתיב, ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו', אם כמות כל האדם ימותון אלה. משל למה הדבר דומה. לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין כנגדו וקלל את השושבין, ואמר ליה, לא היו בתולים לבתו של מלך. עמד השושבין כנגד המלך ואמר ליה, אם אין אתה מוציא את זה להרגו בפני הכל, הריני אומר, בודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך, מוטב לי להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי. וכך קרח נחלק על משה, ואמר, מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברות האלה. (ותבקע) פתח משה ואמר, בזאת תדעון כי ה' שלחני, אם כמות כל האדם ימותון אלה אף אני אומר, לא ה' שלחני, ומלבי אמרתי:

סימן ט
ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה. ללמדך, שמכל מקום שהוא רוצה, מצמיח את הפורעניות. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. יש אומרים, חיים נדונין עד עכשיו. ותכס עליהם הארץ, הם אבדו ולא סררותן, אלא נעשו תחתיהם שרי אלפים, שרי מאות. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, שהיו צווחין, משה רבינו, הצילנו. ואש יצאה מאת ה' וגו'. אלו היו נבלעים ואלו היו נשרפין, וקרח עומד בין השרופים, שאמר לו משה, ואתה ואהרן איש מחתתו. וקרח לקה יותר מכלם, שנשרף ונבלע. ולמה נעשה בו שני דינין. שאילו נשרף ולא נבלע, הרי הבלועים מתרעמין ואומרים, שלא הביא עלינו את כל הפורעניות הזה אלא קרח, והרי הן נבלעין וקרח ניצול. ואילו נבלע ולא נשרף, היו השרופים מתרעמין ואומרין, שלא הביא עלינו את הפורעניות הזה אלא קרח, והרי הן נשרפין והוא ניצול. לפיכך נדון בשני מיתות. להט האש תחלה לעיני כל השרופים, בידו היתה המחתה והקטרת בה, וקפלתו האש ככדור, והאש מגלגלת בו עד שהביאתו לפי הארץ לבין הבלועים, שנאמר, ותפתח הארץ את פיה וגו':

סימן י
ואון בן פלת. למה נקרא שמו און. שכל ימיו באנינות היה. בן פלת, שנעשו לו נפלאות. אמר רב, און בן פלת, אשתו הצילתו. אמרה לו, מה ליך בהדין פלוגתא, אי אהרן כהנא רבא, את תלמידא. אי קרח יהי כהנא רבא, את תלמידא. אמר לה, ידענא דכולא כנישתא קדישא, דכתיב, כי כל העדה כלם קדושים. מה עבדת. אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה בערסיתיה, והוה יתבא אבבא דביתא וסתרתיה למזייה. כל מאן דאתא בשביל און בעלה, חזייה והדר. אדהכי והכי איבלעינהו ארעא. היינו דכתיב, חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א), זו אשתו של און. ואולת בידיה תהרסנה (שם), זו אשתו של קרח. ויקומו לפני משה נשיאי עדה, מיוחדין שבעדה. קרואי מועד, שיודעין לעבר את השנים ולקבוע את החדשים והתקופות. אנשי שם, שהיה להם שם בכל. וישמע משה ויפול על פניו. מה שמע. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מלמד, שחשדוהו באשת איש, שנאמר, ויקנאו למשה במחנה (תה' קו טז). אמר רבי חייא בר אבא אמר רב, מלמד, שכל אחד ואחד קנא לאשתו מן משה. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. אמר רבי שמעון בן לקיש, מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, אמר רב, כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו הוא, שנאמר, ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אסי אמר, ראוי הוא להצטרע. כתיב הכא, כאשר דבר ה' ביד משה לו. וכתיב התם, ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך וגו' (שמו' ד ו). אמר רב חסדא, כל החולק על רבו, כאלו חולק על השכינה, שנאמר, בהצותם על ה' (במד' כו ט). אמר רב חמא בר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו, כאילו עושה מריבה עם השכינה, שנאמר, המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' (שם כ יג). אמר רבי חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו, כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר, לא עלינו תלונותיכם כי על ה' (שמו' טז ח). אמר רבי אבהו, כל המהרהר אחרי רבו, כאלו מהרהר אחרי השכינה, שנאמר, וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה):

סימן יא
דרש רבא, מאי דכתיב, שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג יא). מלמד, שעלו השמש וירח לזבול, ואמרו לפניו, רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם, נצא. ואם לאו, לא נצא. עד שזרק בהם חציו, שנאמר, לאור חציך יהלכו(ן) (שם). אמר להם הקדוש ברוך הוא, לכבודי לא מחיתם, לכבוד בשר ודם מחיתם. והאידנא עד דמחו להו לא נפקי. דרש רבא, מאי דכתיב, אם בריאה יברא ה'. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אם נברא גיהנם, מוטב. ואם לאו, יברא. למאי. אילימא למהדר למברייה ממש, הא כתיב [ו] אין כל חדש תחת השמש (קהלת א ט). אלא לאקרובי פתחא. ובני קרח לא מתו (במ' כו יא). תנא משום רבינו, מקום נתבצר בגיהנם וישבו עליו. אמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא אזילנא באורחא, ואמר לי ההוא טייעא, תא אחזי לך בלועי דקרח. אזלי, חזאי תרי בזעא דקא נפק קוטרא מיניה. הא שקיל גבבא דעמרה ואמשייה במייא ואותביה יתיה בריש רומחא עילויה, ואיחרוך ונפל. ואמר לי, אצית מאי שמעת. שמעי דהוו קאמרי, משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. אמר לי, כל תלתין יומין הוה מהדר להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואמרי הכי, משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. ולעתיד לבא, הקדוש ברוך הוא עתיד להוציאן. ועליהן אמרה חנה, ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל (ש"א ב ו). מכאן ועד סוף הפרשה לא נמצא בילמדנו כתיבת יד כאשר העיד המדפיס דפוס מנטובה. אך בכל הדפוסים נמצא:

סימן יב
מנצפ"ך האותיות כפולות, צופים אמרום. (לך לך, רמז נרמז לאברהם למאה שנה יוליד יצחק. כי עצמת ממנו מאד (בר' כו טז), רמז נרמז שהוא וזרעו עצומים בשני עולמים. נו"ן, ליעקב, הצילני נא (שם לב יב), ניצל בשני עולמים. פ"ף, ליוסף, פקד פקדתי (שם נ כד). פקד, בעולם הזה. פקדתי, לעולם הבא. צ"ץ, הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח (זכר' ו יב), זה משיח. וכן הוא אומר, והקמותי לדוד צמח צדיק (ירמ' כג ה). ששים המה מלכות (שה"ש ו ח). עשרים וארבעה ספרים, הוסיף עליהם אחד עשר מן תרי עשר, חוץ מן יונה שהוא בפני עצמו, וששה סדרים, ותשעה פרקים דתורת כהנים, הרי) ששים המה מלכות, ושמנים פילגשים (שם). ששים מסכתות, שמונים בתי מדרשות שהיה בירושלים כנגד פתחיה. ועלמות אין מספר (שם), משנה החיצונה. הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים (שם ג ז), כנגד אותיות של יברכך ה' וישמרך וגו' (במד' ו כד). השט"ן בגימטריא כמנין ימות החמה, שבכל השנה הוא שליט להלשין, חוץ מיום הכפורים. אמר רבי אמי בר אבא, אברהם עד שלא נימול ולא הוליד, היה חסר חמשה אברים. נתוסף ה', ונעשה שלם והוליד, ונקרא אברהם מנין אותיותיו. שרי. פליגי בה תרי אמוראי, חד אמר, נחלק היו"ד לשנים, ה' לאברהם וה' לשרה. וחד אמר, יו"ד שנטל משרה קרא תגר, עד שבא יהושע והוסיף לו יו"ד, שנאמר, ויקרא משה להושע יהושע (במדבר יג טז), והושיעו מעצת מרגלים. יצחק י' כנגד עשרה נסיונות, צ' תשעים שנה לשרה נולד, ח' לשמונה ימים נמול, ק' מאה שנים חיי אברהם כשנולד. יעקב, על שמו נקרא, י' מולדותיו העשירי, למפרע לוי עשירי. חשוב מבנימין עד לוי, היו לו עשרה בנים, ולוי היה עשירי ונתנו מעשר למקום, לקיים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (ברא' כח כב). ע' בשבעים נפש. ק' כנגד אותיות הברכה, ויתן לך (שם כז כח), הוצא משם השם, נשתיירו מאה. ב' כנגד שני מלאכים עולים. יהודה, על שמו נקרא, שלשים, כנגד שלשים מעלות של מלכות. הלוחות, היו בהן שש מאות ושלש עשרה אותיות, מן אנכי עד אשר לרעך, כנגד שש מאות ושלש עשרה מצות. וכולן נתנו למשה בסיני, שבהן חקים ומשפטים, תורה ומשנה, תלמוד והגדה. יראת ה' היא אוצרו (ישע' לג ו). אין בכל המדות גדול מן היראה וענוה, שנאמר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך (דב' י יב). יראת בגימטריא שש מאות ואחת עשרה. ותורה ומילה עמה, הרי שש מאות ושלש עשרה. ציצית, שש מאות. שמונה חוטין וחמשה קשרים, הרי שש מאות ושלש עשרה. הוקם על (ש"ב כג א), בגימטריא מאה, כנגד מאה ברכות. שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד ותקנן למאה ברכות. ועתה ישראל מה ה' אלהיך, קרי ביה מאה, אלו מאה ברכות. כיון שתקנום, נעצרה המגפה. זאת תורת העולה היא העלה (ויקר' ו ב), עולה של תורה ועולה של תשובה. שני בני היצהר (זכר' ד יד), אלו דוד ואהרן שנמשחו בשמן המשחה, שמשיחתן לדורות. באהרן כתיב, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (במ' כה יג). בדוד כתיב, ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחז' לז כה). כל תשא עון וקח טוב (הושע יד ג). אמרו ישראל, רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים, היינו מקריבין קרבן ומתכפר. ועכשיו, אין בידינו אלא תפלה. טוב, בגימטריא שבע עשרה. תפלה, תשע עשרה. הוצא מהן ברכת הזדים שתקנו ביבנה, ואת צמח דוד שתקנו על שום בחנני ה' ונסני (תה' כו ב). רבי סימון אומר, כל תשא עון וקח טוב. טוב בגימטריא בא"ת ב"ש, נפש. אמרו ישראל, הרי חלבנו ממנו מנפשותינו. יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד ג). ויתן ה' לה הריון (רות ד יג), בגימטריא ימי תשעה חדשים של לידה. והמלאך הממונה על ההריון לילה שמו, שנאמר, והלילה אמר הרה גבר (איוב ג ב). שיעור מי מקוה ארבעים סאה, כנגד מי באר שכתוב בתורה. וכמה ביצים בשיעור המקוה. חמשה אלפים ושבע מאות וששים. והסאה, מאה וארבעים וארבע ביצים. ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, שיעור החלה. ומנין למקוה שצריך ארבעים סאה. דכתיב, יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט (ישעיה ח ו). לא"ט בגימטריא ארבעים. הרי שיעור סאה, טפח על טפח ברום טפח. והמפריש שיעור חלה, צריך להפריש ששה לוגין ואחד וחומש ביצה. (מלקות ארבעים) מן התורה, דכתיב, אלה הדברים אשר צוה ה' (שמות לה א). אלה, שלשים וששה. דברים, שנים. הדברים, שלשה. הרי ארבעים חסר אחת. ארבעים יכנו לא יוסיף (דברים כה ג), כנגד ארבעים קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה. ופחתו חכמים אחד, משום לא יוסיף, סנהדרין, שלשה ועשרים, כדי שירבו מליצי זכיות אחד, וירבו מלמדי חובות שנים. מוטב שיבאו שנים, וידחו אחד. חרם, בגימטריא מאתים וארבעים ושמנה. ואמר שמואל, כשהיא נכנסת, נכנסת במאתים וארבעים ושמנה איברים. וכשהיא יוצאה, יוצאה מן מאתים וארבעים ושמונה, כדכתיב, ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג ב). תירש כתיב, וקרינן תירוש. זכה, נעשה ראש. לא זכה, נעשה רש. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשלשה דברים אדם ניכר, בכיסו, ובכוסו, ובכעסו. טבאל, רמליה, ששך, בגימטריא בבל בא"ת ב"ש. גוג ומגוג, בגימטריא שבעים, שהם שבעים אומות:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב