משנה תורה לרמב"ם -> ספר שופטים -> הלכות אבל

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות אבל פרק יד

א  מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם.  ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.

ב  אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח).  כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות.

ג  [ב] שכר הליווי מרובה מן הכול; והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה--מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלווה אותן.  וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר "וירא, והנה שלושה אנשים . . ." (בראשית יח,ב).  וליוויים, יותר מהכנסתן; אמרו חכמים כל שאינו מלווה, כאילו שופך דמים.

ד  [ג] כופין ללוויה, כדרך שכופין לצדקה.  ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים.  אפילו המלווה את חברו ארבע אמות בעיר, יש לו שכר מרובה.

ה  וכמה הוא שיעור הלוויה שחייב אדם בה:  הרב לתלמיד, עד עיבורה של עיר; והאיש לחברו, עד תחום השבת.  והתלמיד לרב, עד פרסה; ואם היה רבו מובהק, עד שלוש פרסאות.

ו  [ד] ביקור חולים מצוה על הכול--אפילו גדול, מבקר את הקטן.  ומבקרין פעמים הרבה ביום; וכל המוסיף, משובח--ובלבד, שלא יטריח.  וכל המבקר את החולה, כאילו נטל חלק מחולייו, והקל מעליו; וכל שאינו מבקר, כאילו שופך דמים.

ז  [ה] אין מבקרין את החולה, אלא מיום שלישי והלאה; ואם קפץ עליו החולי, והכביד--מבקרין אותו מיד.  ואין מבקרין לא בשלוש שעות ראשונות ביום, ולא בשלוש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצורכי החולה.  ואין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש--מפני שהביקור קשה להן.

ח  [ו] הנכנס לבקר את החולה--לא יישב לא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו; אלא מתעטף, ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים, ויוצא.

ט  [ז] ייראה לי שנחמת אבילים קודמת לביקור חולים, שניחום אבילים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.  [ח] מי שהיה לפניו מת וכלה--מניח את הכלה, ומתעסק עם המת; וכן הוא אומר "לב חכמים בבית אבל" (קוהלת ז,ד).  מת וכלה שנפגעו זה בזה בדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה; והכול עוברין מלפני המלך.

י  [ט] מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת הכלה.  במה דברים אמורים, בשאין לו כל צורכו; אבל יש לו כל צורכו, אין מבטלין.  והכול שאין מתעסקין בתלמוד תורה, חייבין להתעסק עימו.  [י] מת אחד בעיר--כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, עד שיקברוהו; ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו, מותרין.

יא  תלמיד חכמים שמת--אפילו היו עימו עד שישים ריבוא, מבטלין תלמוד תורה להוצאתו; היו שישים ריבוא, אין מבטלין.  ואם היה מלמד לאחרים--אין לו שיעור, אלא מבטלין הכול להוצאתו.

יב  קוברין מתי גויים, ומנחמין אביליהם, ומבקרין חוליהם--מפני דרכי שלום.

יג  בתי הקברות, אסורין בהניה.  כיצד:  אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן, ולא שונין בהן.  כללו של דבר--אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש.

יד  לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר, ותפילין בראשו, וספר תורה בזרועו; ולא יתפלל שם.  ובריחוק ארבע אמות, מותר.  [יד] המוליך עצמות ממקום למקום--לא ייתנם בדיסקיה, ולא יניחם על גבי החמור וירכב עליהם:  מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון.  ואם היה מתיירא מפני הגנבים, או מפני הליסטים--מותר.

טו  אין מפנין את המת מקבר לקבר, אפילו מבזוי למכובד; ואם היה בתוך שדהו--מפנהו, אפילו ממכובד לבזוי.  [טז] ואין קוברין מת על גבי מת, ולא שני מתים כאחד--ביזיון הוא.  וקטן היוצא עם אימו, נקבר עימה.

טז  [יז] עפר הקבר אינו אסור בהניה, שאין קרקע עולם נאסרת; אבל קבר הבניין, אסור בהניה.  [יח] הבונה קבר למת--לא נאסר, עד שייכנס בו המת; אפילו הטיל בו נפל, נאסר בהניה.

יז  [יט] נפש שנעשה לשם חי, ורמה בו המת, והוסיף בו דומס אחר לשם המת--אף על פי שפינה המת, הכול אסור בהניה; ואם הכיר את התוספת--חולץ אותה, והשאר מותר.  נעשה לשם המת--כיון שהוטל בו המת--נאסר, אף על פי שפינהו.

יח  [כ] הבונה קבר לאביו, והלך וקברו בקבר אחר--הרי זה לא יקבור בו מת אחר עולמית; והקבר הזה אסור בהניה, מפני כבוד אביו.

יט  [כא] המת אסור בהניה כולו, חוץ משיערו--שהוא מותר בהניה, מפני שאינו גופו.  וכן ארונו, וכל תכריכיו--אסורין בהניה.  אבל כלים המוכנים לתכריך, לא נאסרו בהניה; אפילו ארג בגד למת--לא נאסר עד שיגיע במיטה הנקברת עימו, שאין ההזמנה אוסרת.

כ  [כב] כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו--אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין.  [כג] היו אביו ואימו מזרקין כלים בחמתן על המת, מצוה על אחרים להצילן; ואם הגיעו למיטה הנקברת, אין מצילין אותן.

כא  [כד] מלמדין את האדם שלא יהיה חבלן, ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה.  מוטב ליתן אותן לעניים, ואל ישליכם לרימה ותולעה.  וכל המרבה כלים על המת, עובר משום בל תשחית.

כב  [כה] מלך שמת--עוקרין סוס שהיה רוכב עליו, ועגלה שהייתה מושכת בקרון שהיה יושב בו:  מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, מקום שאין עושה אותה טריפה.  ומושיבין ישיבה על קברו שבעת ימים--שנאמר "וכבוד עשו לו במותו" (דברי הימים ב לב,לג), זה שהושיבו ישיבה על קברו.  ונשיא שמת, אין מבטלין ישיבתו יתר על שלושים יום.

כג  [כו] מלך או נשיא שמת--יש להן לשרוף מיטתו, וכל כלי תשמישו; ואין בזה דרכי האמורי, ולא משום השחתה:  שנאמר "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים . . . ישרפו לך" (ראה ירמיהו לד,ה).



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך