משנה תורה לרמב"ם  ספר שופטים הלכות אבל
הלכות אבל פרק יד
א מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.
ב אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח). כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות.
ג [ב] שכר הליווי מרובה מן הכול; והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה--מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלווה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר "וירא, והנה שלושה אנשים . . ." (בראשית יח,ב). וליוויים, יותר מהכנסתן; אמרו חכמים כל שאינו מלווה, כאילו שופך דמים.
ד [ג] כופין ללוויה, כדרך שכופין לצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים. אפילו המלווה את חברו ארבע אמות בעיר, יש לו שכר מרובה.
ה וכמה הוא שיעור הלוויה שחייב אדם בה: הרב לתלמיד, עד עיבורה של עיר; והאיש לחברו, עד תחום השבת. והתלמיד לרב, עד פרסה; ואם היה רבו מובהק, עד שלוש פרסאות.
ו [ד] ביקור חולים מצוה על הכול--אפילו גדול, מבקר את הקטן. ומבקרין פעמים הרבה ביום; וכל המוסיף, משובח--ובלבד, שלא יטריח. וכל המבקר את החולה, כאילו נטל חלק מחולייו, והקל מעליו; וכל שאינו מבקר, כאילו שופך דמים.
ז [ה] אין מבקרין את החולה, אלא מיום שלישי והלאה; ואם קפץ עליו החולי, והכביד--מבקרין אותו מיד. ואין מבקרין לא בשלוש שעות ראשונות ביום, ולא בשלוש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצורכי החולה. ואין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש--מפני שהביקור קשה להן.
ח [ו] הנכנס לבקר את החולה--לא יישב לא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו; אלא מתעטף, ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים, ויוצא.
ט [ז] ייראה לי שנחמת אבילים קודמת לביקור חולים, שניחום אבילים גמילות חסד עם החיים ועם המתים. [ח] מי שהיה לפניו מת וכלה--מניח את הכלה, ומתעסק עם המת; וכן הוא אומר "לב חכמים בבית אבל" (קוהלת ז,ד). מת וכלה שנפגעו זה בזה בדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה; והכול עוברין מלפני המלך.
י [ט] מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים, בשאין לו כל צורכו; אבל יש לו כל צורכו, אין מבטלין. והכול שאין מתעסקין בתלמוד תורה, חייבין להתעסק עימו. [י] מת אחד בעיר--כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, עד שיקברוהו; ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו, מותרין.
יא תלמיד חכמים שמת--אפילו היו עימו עד שישים ריבוא, מבטלין תלמוד תורה להוצאתו; היו שישים ריבוא, אין מבטלין. ואם היה מלמד לאחרים--אין לו שיעור, אלא מבטלין הכול להוצאתו.
יב קוברין מתי גויים, ומנחמין אביליהם, ומבקרין חוליהם--מפני דרכי שלום.
יג בתי הקברות, אסורין בהניה. כיצד: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן, ולא שונין בהן. כללו של דבר--אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש.
יד לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר, ותפילין בראשו, וספר תורה בזרועו; ולא יתפלל שם. ובריחוק ארבע אמות, מותר. [יד] המוליך עצמות ממקום למקום--לא ייתנם בדיסקיה, ולא יניחם על גבי החמור וירכב עליהם: מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון. ואם היה מתיירא מפני הגנבים, או מפני הליסטים--מותר.
טו אין מפנין את המת מקבר לקבר, אפילו מבזוי למכובד; ואם היה בתוך שדהו--מפנהו, אפילו ממכובד לבזוי. [טז] ואין קוברין מת על גבי מת, ולא שני מתים כאחד--ביזיון הוא. וקטן היוצא עם אימו, נקבר עימה.
טז [יז] עפר הקבר אינו אסור בהניה, שאין קרקע עולם נאסרת; אבל קבר הבניין, אסור בהניה. [יח] הבונה קבר למת--לא נאסר, עד שייכנס בו המת; אפילו הטיל בו נפל, נאסר בהניה.
יז [יט] נפש שנעשה לשם חי, ורמה בו המת, והוסיף בו דומס אחר לשם המת--אף על פי שפינה המת, הכול אסור בהניה; ואם הכיר את התוספת--חולץ אותה, והשאר מותר. נעשה לשם המת--כיון שהוטל בו המת--נאסר, אף על פי שפינהו.
יח [כ] הבונה קבר לאביו, והלך וקברו בקבר אחר--הרי זה לא יקבור בו מת אחר עולמית; והקבר הזה אסור בהניה, מפני כבוד אביו.
יט [כא] המת אסור בהניה כולו, חוץ משיערו--שהוא מותר בהניה, מפני שאינו גופו. וכן ארונו, וכל תכריכיו--אסורין בהניה. אבל כלים המוכנים לתכריך, לא נאסרו בהניה; אפילו ארג בגד למת--לא נאסר עד שיגיע במיטה הנקברת עימו, שאין ההזמנה אוסרת.
כ [כב] כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו--אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין. [כג] היו אביו ואימו מזרקין כלים בחמתן על המת, מצוה על אחרים להצילן; ואם הגיעו למיטה הנקברת, אין מצילין אותן.
כא [כד] מלמדין את האדם שלא יהיה חבלן, ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה. מוטב ליתן אותן לעניים, ואל ישליכם לרימה ותולעה. וכל המרבה כלים על המת, עובר משום בל תשחית.
כב [כה] מלך שמת--עוקרין סוס שהיה רוכב עליו, ועגלה שהייתה מושכת בקרון שהיה יושב בו: מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, מקום שאין עושה אותה טריפה. ומושיבין ישיבה על קברו שבעת ימים--שנאמר "וכבוד עשו לו במותו" (דברי הימים ב לב,לג), זה שהושיבו ישיבה על קברו. ונשיא שמת, אין מבטלין ישיבתו יתר על שלושים יום.
כג [כו] מלך או נשיא שמת--יש להן לשרוף מיטתו, וכל כלי תשמישו; ואין בזה דרכי האמורי, ולא משום השחתה: שנאמר "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים . . . ישרפו לך" (ראה ירמיהו לד,ה).
|
