משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל

הלכות אבל פרק יג

א  כיצד מנחמין את האבילים:  אחר שקוברין את המת, מתקבצין האבילים ועומדין בצד בית הקברות; וכל המלווין את המת עומדין סביב להם, שורה לפני שורה, ואין שורה פחותה מעשרה, ואין אבילים מן המניין.

ב  האבילים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באים אצל האבילים אחד אחד, ואומרין להם תנוחמו מן השמיים; ואחר כך הולך האביל לביתו.  ובכל יום ויום משבעת ימי אבילות, באים בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות, בין שלא באו.

ג  האביל מסב בראש; ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, שנאמר "ויישבו איתו לארץ" (איוב ב,יג).  ואינן רשאין לומר דבר, עד שיפתח האביל תחילה את פיו--שנאמר "ואין דובר אליו, דבר" (שם), וכתיב "אחרי כן, פתח איוב את פיהו, ויקלל, את יומו" (איוב ג,א), "ויען, אליפז" (איוב ד,א).  וכיון שניענע האביל בראשו--שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדיי.

ד  מת שאין לו אבילים להתנחם--באים עשרה בני אדם כשרין, ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות; ושאר העם מתקבצין עליהן.  ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום--מתקבצין עשרה משאר העם, ויושבין במקומו.

ה  הכול חייבין לעמוד בפני נשיא, חוץ מאביל וחולה; ולכל העומד מפניו אומר אדם שב, חוץ מאביל וחולה--שמשמע יישב באבלו, יישב בחולייו.

ו  מכבדין ומרבצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחייות, ומדליקין את הנרות; אבל אין מביאין שם לא את המוגמר, ולא את הבשמים.

ז  אין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו, לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן; אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן, שלא לבייש את מי שאין לו.  ואין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה, שלא לבייש את העניים שאין יינותיהן טובות.

ח  אין שותין בבית האבל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד--שלושה קודם אכילה, ושלושה בתוך אכילה, וארבעה אחר אכילה; ולא יוסיף, שמא ישתכר.

ט  אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל, אלא יושבין דווין.  וכן אין אומרין בפני המת, אלא דברים של מת; אבל לעסוק בדברי תורה בפניו, או בבית הקברות--אסור.

י  אין בוכין על המת יתר משלושה ימים, ואין מספידין יתר על שבעה.  במה דברים אמורים, בשאר העם.  אבל תלמידי חכמים, הכול לפי רוב חכמתן; ואין בוכין עליהם יותר משלושים יום--שאין לנו גדול ממשה רבנו, וכתוב "וייתמו, ימי בכי אבל משה" (דברים לד,ח).

יא  וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חודש--אין לנו בחכמים גדול מרבנו הקדוש, ושנים עשר חודש בלבד נספד.  וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חודש, אין סופדין אותו.

יב  [יא] אל יתקשה אדם על מתו יתר מדיי--שנאמר "אל תבכו למת, ואל תנודו לו" (ירמיהו כב,י), כלומר יתר מדיי:  שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש.  אלא כיצד יעשה--שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים יום לתספורת ולשאר החמישה.

יג  [יב] כל מי שלא מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי; אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו, ויחזור בתשובה.  ואחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה.

יד  כל שלושה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על כתפו; משלושה ועד שבעה, מונחת בקרן זווית; מכאן ואילך, עוברת כנגדו בשוק.  כל זה כדי להכין עצמו לחזור, וייעור משינתו, והרי הוא אומר "הכית אותם ולא חלו" (ירמיהו ה,ג), מכלל שצריך להקיץ ולחול.