משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל

הלכות אבל פרק יא

א  אף על פי שאין אבילות במועד, קורע על מתו במועד, וחולץ כתפו, ומברין את האבילים לחם במועד:  כל אלו, בחולו של מועד; אבל ביום טוב, אפילו ביום טוב שני--אין קורעין, ולא חולצין, ולא מברין.

ב  אין קורעין במועד ולא חולצין, אלא הקרובים שחייבין באבל, או הקורע וחולץ על החכם, או על אדם כשר, או מי שהיה עומד בשעת יציאת נשמה.  ומברין הכול על החכם במועד בתוך הרחבה, כדרך שמברין את האבילים--שהכול אבילים עליו.

ג  כשמברין את האבילים במועד, אין מברין אלא על מיטות זקופות, ואין אומרין ברכת אבילים במועד.  אבל עומדין בשורה, ומנחמין ופוטרין.  ואין מניחין את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את הספד--שהמועד אסור בספד ותענית.  וכן אין מלקט עצמות אביו ואימו במועד, שאבל הוא לו; ואין צריך לומר שאר קרובים.

ד  וכן אין מספידין את המת בחנוכה ופורים, ולא בראשי חודשים; אבל נוהגין בהן, כל דברי אבילות.  ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים, ולאחריהן.

ה  [ד] הנשים במועד, מענות אבל לא מטפחות; ובראשי חודשים וחנוכה ופורים, מענות ומטפחות.  אבל אין מקוננות, לא בזה ולא בזה.  נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות.  [ה] איזה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת.  קינה--שאחת אומרת, וכולן עונות אחריה:  שנאמר "ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה" (ירמיהו ט,יט).

ו  במה דברים אמורים, בשאר העם שמתו.  אבל תלמיד חכמים שמת--סופדין אותו במועד, ואין צריך לומר בחנוכה ופורים וראשי חודשים; אבל לא ביום טוב שני.  ואין סופדין אותו בימים אלו, אלא בפניו; נקבר, אסורין בספד.  ויום שמועתו, כפניו הוא; וסופדין אותו, אף על פי שהיא רחוקה.

ז  [ו] לא תעורר אישה על מת שלה, שלושים יום קודם לחג, כדי שלא יבוא החג, והם דווין:  שאין המת משתכח מן הלב, שלושים יום.  במה דברים אמורים, במת ישן; אבל אם מת בתוך שלושים יום סמוך לחג, מעוררת.

ח  [ז] שבעת ימי החתנות, הרי הן כרגל.  ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה--אפילו אביו ואימו--משלים ימי השמחה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות; ומונה השלושים, מאחר שבעת ימי השמחה.

ט  [ח] הכין כל צורכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו, כדי שייכנסו לשמחה, ומת לו מת, קודם שייכנסו לשמחה--אם לא נתן מים על גבי בשר--מוכר הבשר והפת, ונוהג שבעת ימי אבילות; ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה.  ואם נתן מים על גבי בשר, שהרי אי אפשר למכור אותו--מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה; ובועל בעילת מצוה, ופורש.

י  ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות.  וכל אותן הימים, נוהג בדברים שבצנעה כשבת; לפיכך הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים, כדי שלא ישמש מיטתו.  ואין מונעין תכשיטין מן הכלה, כל שלושים יום.

יא  היו במקום שאפשר למכור הבשר, אף על פי שנתן עליו מים--מוכר, ונוהג אבילות תחילה; היו במקום שאי אפשר למכור הבשר, אף על פי שלא נתן עליו מים--נוהג שבעת ימי המשתה תחילה.

יב  במה דברים אמורים, בשמת אביו של חתן או אימה של כלה, שאם יפסידו סעודה זו, אין להם מי שיטרח להם.  אבל אם מת אביה של כלה, או אימו של חתן, או שאר קרוביהם--נוהגין שבעת ימי האבל תחילה; ואחר כך תיכנס לחופה, וינהגו שבעת ימי המשתה.