משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל

הלכות אבל פרק ט

א  כל הקרעים שקורע אדם על שאר קרוביו--שולל הקרע לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים; ועל אביו ועל אימו--שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם.  והאישה קורעת ושוללת מיד, אפילו על אביה ועל אימה, מפני הצניעות.

ב  כדרך שקורע אדם על אביו ועל אימו--כך הוא חייב לקרוע על רבו שלימדו תורה, ועל הנשיא, ועל אב בית דין, ועל רוב הציבור שנהרג, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל ירושלים, ועל המקדש.

ג  כל אלו הקרעים--קורע עד שמגלה את ליבו, ואינו מאחה לעולם.  ואף על פי שאינן מתאחין, מותר לשוללן, למוללן, וללקטן, ולעשותן כמין סולמות--לא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד.  וכל הקורע מתוך השלל או המלל או הליקוט, לא עשה כלום; אבל קורע הוא מתוך האיחוי האלכסנדרי.  אפילו הפך הכלי, ונעשת שפתו למטה--לא יאחה.  [ד] וכשם שהמוכר אסור לאחותו, כך הלוקח; לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח, שקרע זה אינו מתאחה.

ד  [ה] ומניין שקורע על רבו, כדרך קרע אביו--שנאמר "והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ולא ראהו, עוד; ויחזק, בבגדיו, ויקרעם, לשניים קרעים" (מלכים ב ב,יב), מכאן שחייב להבדיל השפה.

ה  [ו] ומניין שקורעין על הנשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועה שבאה שנהרג רוב הציבור:  שנאמר "ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל האנשים, אשר איתו.  ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד הערב" (שמואל ב א,יא-יב)--"על שאול" (שמואל ב א,יב) זה נשיא, "ועל יהונתן בנו" (שם) זה אב בית דין, "ועל עם ה' ועל בית ישראל--כי נפלו, בחרב" (שם) זו שמועה הרעה.

ו  [ז] ומניין שקורעין על ברכת השם, שנאמר "ויבוא אליקים בן חלקייה אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר, אל חזקייהו--קרועי בגדים" (מלכים ב יח,לז).  אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע--חייבין לקרוע.  [ח] והעדים אין חייבין לקרוע כשיעידו בבית דין, שכבר קרעו בשעה ששמעו.

ז  [ט] ומניין שקורעין על ספר תורה שנשרף--שנאמר "ויהי כקרוא יהודי, שלוש דלתות וארבעה . . . עד תום, כל המגילה, על האש, אשר על האח.  ולא פחדו, ולא קרעו את בגדיהם--המלך, וכל עבדיו" (ירמיהו לו,כג-כד), מכלל שחייבין לקרוע.  ואין חייבין קריעה אלא על ספר שנשרף בזרוע, כמעשה שהיה.  וחייב לקרוע שתי קריעות--אחת על הגוויל ואחת על הכתב, שנאמר "אחרי שרוף המלך, את המגילה ואת הדברים" (ירמיהו לו,כז).

ח  [י] ומניין שקורעין על ערי יהודה, ועל ירושלים, ועל המקדש שחרבו--שנאמר "ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון, שמונים איש, מגולחי זקן וקרועי בגדים" (ראה ירמיהו מא,ה).

ט  [יא] כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו--חייב לקרוע, אף על פי שאינו קרובו; וכן אדם כשר שמת--הכול חייבין לקרוע עליו, אף על פי שאינו חכם.  וקורעין טפח, כשאר האבילים.

י  אבל חכם שמת, הכול קרוביו; והכול קורעין עליו עד שמגלין את ליביהן, וחולצין מימין.  ובית מדרשו של אותו חכם, בטיל כל שבעה.  וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום, לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהן שווין, ואין אחד מהם מלמד את חברו.

יא  [יב] כל הקורעין על החכם שמת--כיון שהחזירו פניהם מאחורי המיטה, שוללין.  וייראה לי שהקורע על החכם, מאחה למחר:  שאפילו רבו שמת--אין מתאבל עליו אלא יום אחד בלבד, או יום מיתה או יום שמועה.  וכן ייראה לי שאפילו הקורע על הנשיא וכיוצא בו, שולל למחר, אף על פי שאינו מאחה לעולם.

יב  [יג] חכם שבאה שמועתו שמת--אין קורעין עליו אלא בשעת הספד, וזה הוא כבודו; ושולל בו ביום, ומאחה למחר.

יג  [יד] אב בית דין שמת--הכול קורעין עליו, וחולצין משמאל.  וכל בתי מדרשות שבעירו בטילין; ובני בית הכנסת נכנסין לבית הכנסת, ומשנין את מקומן--היושבין בדרום יישבו בצפון, והיושבים בצפון יישבו בדרום.

יד  [טו] נשיא שמת--הכול קורעין עליו, וחולצין שתי הידיים מכאן ומכאן; וכל בתי מדרשות בטילין.  ובני בית הכנסת נכנסין בשבת לבית הכנסת, וקוראין שבעה ויוצאין; ולא ייטיילו בשוק, אלא יושבין משפחות משפחות דווין כל היום.