משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל

הלכות אבל פרק ז

א  מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב--אם בתוך שלושים יום הגיעה השמועה, אפילו ביום שלושים עצמו--הרי זו שמועה קרובה; וחייב לנהוג שבעת ימי אבילות מיום שהגיעה השמועה, וקורע, ומונה שלושים יום לאיסור התספורת, עם שאר הדברים.  כללו של דבר--יום שמועתו הקרובה, כיום הקבורה.

ב  אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלושים--הרי זו שמועה רחוקה, ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד; ואינו קורע.  וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלושים, ומקצת היום ככולו.

ג  [ב] כיצד מקצת היום ככולו:  כיון שנהג אבילות שעה אחת--כאילו נהג כל היום כולו, ומותר לנעול ולרחוץ ולסוך ולגלח בשאר היום; וכן הוא מותר בכל הדברים.

ד  [ג] מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום השבת, ולאחר השבת או אחר הרגל נעשת רחוקה--עולה לו; ואינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת, אלא יום אחד בלבד, ומקצת היום ככולו, כמו שביארנו.

ה  [ד] מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא--אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות, שאפשר שיבוא ביום אחד--אפילו בא ביום השביעי:  אם מצא מנחמין אצל גדול הבית--אף על פי שננערו לעמוד--הואיל ומצא מנחמין, עולה לו ומונה עימהן תשלום שלושים יום; ואם לא מצא מנחמין, מונה לעצמו.  וכן אם היה במקום רחוק--אפילו בא ביום שני, מונה לעצמו שבעה ושלושים מיום שבא.

ו  [ה] האביל בשלושה ימים הראשונים--אינו הולך, אפילו לבית אבל אחר; מכאן ואילך--הולך, ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין.  ולא ייצא למקום אחר מפתח ביתו, כל שבת הראשונה; שנייה, יוצא ואינו יושב במקומו; שלישית, יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו; רביעית, הרי הוא ככל אדם.

ז  [ו] כוהן גדול--חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה, ולגדל פרע, ולצאת אחר המיטה.  וכל העם באין לנחמו לביתו.  וכשמברין אותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הספסל.  ואומרין לו כשמנחמין אותו, אנו כפרתך, והוא אומר להם, תתברכו מן השמיים; ואם רצה לנחם אחרים--הממונה ממצעו בתוך העם, ואומר להם תנוחמו.

ח  [ז] וכן המלך חייב בכל דברי אבילות, אלא שאינו יוצא מפתח פלטורין שלו אחר מתו, ואין צריך לומר אחר מתים אחרים, ואינו מנחם אבילים.  ולא יצא דויד אחר אבנר, אלא להודיע לעם שלא נהרג ברצונו.

ט  [ח] אין אדם נכנס למלך לנחמו, אלא עבדיו ומי שנתן לו רשות להיכנס; ואין להן רשות לדבר לו תנחומין, אלא כפי מה שירשה אותן.  וכשמברין אותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש.