משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל

הלכות אבל פרק ה

א  אלו דברים שהאביל אסור בהן ביום הראשון מן התורה, ובשאר שבעת ימי האבל מדבריהם--אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מיטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המיטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום:  הכול אחד עשר דבר.

ב  ומניין שהאביל אסור בתספורת:  שהרי הזהיר בני אהרון "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י,ו)--מכלל שכל המתאבל אסור לספר שיערו, אלא מגדל פרע.  וכשם שאסור לגלח שיער ראשו, כך אסור לגלח שיער זקנו, וכל שיער שיש בו--אחד המגלח, ואחד המתגלח.  היה מגלח, ושמע שמת אביו--משלים תגלחת ראשו, אחד המגלח ואחד המתגלח.  וכן אסור לגלח שפה, וליטול ציפורניו בכלי; אבל בשיניו או שנטל ציפורן בציפורן, מותר.

ג  ומניין שהאביל אסור לכבס בגדיו, ולרחוץ גופו, ולסוך:  שנאמר "התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל, ואל תסוכי שמן" (שמואל ב יד,ב); ורחיצה בכלל סיכה--שהרחיצה קודמת לסיכה, שנאמר "ורחצת וסכת" (רות ג,ג).  וכשם שהאביל אסור בכיבוס בגדים, כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין.

ד  אסור לסוך מקצת גופו, ככל גופו; ואם להעביר את הזוהמה, מותר.  וכן ברחיצת מקצת גופו בחמין; אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו.

ה  מניין לאביל שאסור בתשמיש המיטה--שנאמר "וינחם דויד, את בת שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה" (שמואל ב יב,כד), מכלל שהיה אסור מקודם.  וכן לא יישא האביל אישה, ולא תינשא האישה, אף על פי שאין משמשין מיטתן.  ומותר להתייחד עם אשתו, אף על פי שהוא אסור בתשמיש המיטה.

ו  מניין שהאביל אסור בנעילת הסנדל--שהרי נאמר ביחזקאל "ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד,יז), מכלל שכל העם אסורין.  היה בא בדרך, נועל והולך; וכשייכנס במדינה, חולץ מנעליו.

ז  רמז לאביל שאסור בעשיית מלאכה:  זה שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י)--מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה.  וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה--כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה, ולילך ממדינה למדינה בסחורה.

ח  כל שלושה ימים הראשונים, אסור בעשיית מלאכה, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה.  מכאן ואילך, אם היה עני--עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישה טווה בפלך בתוך ביתה.  [ט] שני אחים או שני שותפין שהן בחנות אחת, ואירע אבל לאחד מהן--נועלין את החנות כל שבעה.

ט  [י] אפילו דברים המותרין לעשותן בחולו של מועד, אסור לאביל לעשותן בידו בימי אבלו; אבל אחרים עושים לו.  כיצד:  היו זיתיו להפוך, וכדיו לגוף, ופשתנו לעלות מן המשרה, וצמרו מן היורה--שוכר אחרים לעשותן לו, כדי שלא יאבדו.  ומרבצין לו שדהו, משתגיע עונת המים.

י  [יא] האריסין והחכירין שלו והקבלנין, הרי אלו יעשו כדרכן.  אבל החמרין והגמלין בבהמות שלו, והספנין בספינה שלו--הרי אלו לא יעשו; ואם היו מוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב, הרי אלו יעשו.  [יב] שכיר יום, אפילו בעיר אחרת--לא יעשה לו.

יא  [יג] האביל שהייתה מלאכת אחרים בידו, בין בקבלנות בין שאינה בקבלנות--לא יעשה.  הייתה מלאכתו ביד אחרים--בביתו, לא יעשו; בבית אחרים, עושין.  [יד] היה לו דין עם אדם, אינו תובע אותו כל שבעת ימי האבילות.  ואם היה דבר אבד, עושה שליח; כזה הורו הגאונים.

יב  [טו] מניין שהאביל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז).  [טז] אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובהגדות.  ואם היו רבים צריכין לו, מותר:  ובלבד שלא יעמיד תורגמן, אלא ילחוש לאחר בצידו; וזה שבצידו אומר לתורגמן, והתורגמן משמיע לרבים.

יג  [יז] ומניין שאין האביל יושב על המיטה, שנאמר "ויקם המלך ויקרע את בגדיו, וישכב ארצה" (שמואל ב יג,לא).  [יח] וחייב לכפות את המיטה, כל שבעה.  ולא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה:  אפילו עשר מיטות בעשרה בתים, ובעשר עיירות--חייב לכפות את כולן.  ואפילו חמישה אחים, ומת אחד מהן--כולן כופין את כל מיטותיהן.

יד  המיטה המיוחדת לכלים או למעות, אינו צריך לכפותה.  דרגש, אינו צריך לכפותו; אלא מתיר את קרביטיו, והוא נופל מאליו.  מיטה שנקליטיה יוצאין ממנה, שהרי אי אפשר להופכה--זוקפה ודייו.  הפך כל מיטותיו, והיה הוא ישן על גבי מיטות אחרים, או על גבי כיסא, או על גבי ארון, או על גבי קרקע--לא יצא ידי חובתו; אלא יישן על גבי מיטה הכפויה.

טו  [יט] מניין לאביל שאסור בפריעת הראש:  שהרי נאמר ליחזקאל "לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד,יז), מכלל ששאר האבילים חייבין בעטיפת הראש; והסודר שמכסה בו ראשו, עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), ותירגם אונקלוס הגר כאבילא יתעטף.

טז  [כ] ומניין שהאביל אסור בשאילת שלום, שנאמר "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז).  כל שלושה ימים הראשונים--מי שנתן לו שלום, אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אביל.  ומשלושה ועד שבעה--מי ששאל בשלומו, מחזיר לו שלום.  ומשבעה ועד שלושים, שואל בשלום אחרים; אבל אחרים אין שואלין בשלומו, עד לאחר שלושים יום.  ועל אביו ועל אימו--אין שואלין בשלומו, עד לאחר שנים עשר חודש.

יז  אם בשאילת שלום נאסר האביל--קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק, שנאמר "דום" (יחזקאל כד,יז).  ולא יאחוז תינוק בחיקו, שלא יביאנו לידי שחוק; ולא ייכנס למקום שמחה, כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן.