משנה תורה לרמב"ם -> ספר שופטים -> הלכות אבל

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות אבל פרק ה

א  אלו דברים שהאביל אסור בהן ביום הראשון מן התורה, ובשאר שבעת ימי האבל מדבריהם--אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מיטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המיטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום:  הכול אחד עשר דבר.

ב  ומניין שהאביל אסור בתספורת:  שהרי הזהיר בני אהרון "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י,ו)--מכלל שכל המתאבל אסור לספר שיערו, אלא מגדל פרע.  וכשם שאסור לגלח שיער ראשו, כך אסור לגלח שיער זקנו, וכל שיער שיש בו--אחד המגלח, ואחד המתגלח.  היה מגלח, ושמע שמת אביו--משלים תגלחת ראשו, אחד המגלח ואחד המתגלח.  וכן אסור לגלח שפה, וליטול ציפורניו בכלי; אבל בשיניו או שנטל ציפורן בציפורן, מותר.

ג  ומניין שהאביל אסור לכבס בגדיו, ולרחוץ גופו, ולסוך:  שנאמר "התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל, ואל תסוכי שמן" (שמואל ב יד,ב); ורחיצה בכלל סיכה--שהרחיצה קודמת לסיכה, שנאמר "ורחצת וסכת" (רות ג,ג).  וכשם שהאביל אסור בכיבוס בגדים, כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין.

ד  אסור לסוך מקצת גופו, ככל גופו; ואם להעביר את הזוהמה, מותר.  וכן ברחיצת מקצת גופו בחמין; אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו.

ה  מניין לאביל שאסור בתשמיש המיטה--שנאמר "וינחם דויד, את בת שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה" (שמואל ב יב,כד), מכלל שהיה אסור מקודם.  וכן לא יישא האביל אישה, ולא תינשא האישה, אף על פי שאין משמשין מיטתן.  ומותר להתייחד עם אשתו, אף על פי שהוא אסור בתשמיש המיטה.

ו  מניין שהאביל אסור בנעילת הסנדל--שהרי נאמר ביחזקאל "ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד,יז), מכלל שכל העם אסורין.  היה בא בדרך, נועל והולך; וכשייכנס במדינה, חולץ מנעליו.

ז  רמז לאביל שאסור בעשיית מלאכה:  זה שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י)--מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה.  וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה--כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה, ולילך ממדינה למדינה בסחורה.

ח  כל שלושה ימים הראשונים, אסור בעשיית מלאכה, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה.  מכאן ואילך, אם היה עני--עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישה טווה בפלך בתוך ביתה.  [ט] שני אחים או שני שותפין שהן בחנות אחת, ואירע אבל לאחד מהן--נועלין את החנות כל שבעה.

ט  [י] אפילו דברים המותרין לעשותן בחולו של מועד, אסור לאביל לעשותן בידו בימי אבלו; אבל אחרים עושים לו.  כיצד:  היו זיתיו להפוך, וכדיו לגוף, ופשתנו לעלות מן המשרה, וצמרו מן היורה--שוכר אחרים לעשותן לו, כדי שלא יאבדו.  ומרבצין לו שדהו, משתגיע עונת המים.

י  [יא] האריסין והחכירין שלו והקבלנין, הרי אלו יעשו כדרכן.  אבל החמרין והגמלין בבהמות שלו, והספנין בספינה שלו--הרי אלו לא יעשו; ואם היו מוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב, הרי אלו יעשו.  [יב] שכיר יום, אפילו בעיר אחרת--לא יעשה לו.

יא  [יג] האביל שהייתה מלאכת אחרים בידו, בין בקבלנות בין שאינה בקבלנות--לא יעשה.  הייתה מלאכתו ביד אחרים--בביתו, לא יעשו; בבית אחרים, עושין.  [יד] היה לו דין עם אדם, אינו תובע אותו כל שבעת ימי האבילות.  ואם היה דבר אבד, עושה שליח; כזה הורו הגאונים.

יב  [טו] מניין שהאביל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז).  [טז] אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובהגדות.  ואם היו רבים צריכין לו, מותר:  ובלבד שלא יעמיד תורגמן, אלא ילחוש לאחר בצידו; וזה שבצידו אומר לתורגמן, והתורגמן משמיע לרבים.

יג  [יז] ומניין שאין האביל יושב על המיטה, שנאמר "ויקם המלך ויקרע את בגדיו, וישכב ארצה" (שמואל ב יג,לא).  [יח] וחייב לכפות את המיטה, כל שבעה.  ולא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה:  אפילו עשר מיטות בעשרה בתים, ובעשר עיירות--חייב לכפות את כולן.  ואפילו חמישה אחים, ומת אחד מהן--כולן כופין את כל מיטותיהן.

יד  המיטה המיוחדת לכלים או למעות, אינו צריך לכפותה.  דרגש, אינו צריך לכפותו; אלא מתיר את קרביטיו, והוא נופל מאליו.  מיטה שנקליטיה יוצאין ממנה, שהרי אי אפשר להופכה--זוקפה ודייו.  הפך כל מיטותיו, והיה הוא ישן על גבי מיטות אחרים, או על גבי כיסא, או על גבי ארון, או על גבי קרקע--לא יצא ידי חובתו; אלא יישן על גבי מיטה הכפויה.

טו  [יט] מניין לאביל שאסור בפריעת הראש:  שהרי נאמר ליחזקאל "לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד,יז), מכלל ששאר האבילים חייבין בעטיפת הראש; והסודר שמכסה בו ראשו, עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), ותירגם אונקלוס הגר כאבילא יתעטף.

טז  [כ] ומניין שהאביל אסור בשאילת שלום, שנאמר "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז).  כל שלושה ימים הראשונים--מי שנתן לו שלום, אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אביל.  ומשלושה ועד שבעה--מי ששאל בשלומו, מחזיר לו שלום.  ומשבעה ועד שלושים, שואל בשלום אחרים; אבל אחרים אין שואלין בשלומו, עד לאחר שלושים יום.  ועל אביו ועל אימו--אין שואלין בשלומו, עד לאחר שנים עשר חודש.

יז  אם בשאילת שלום נאסר האביל--קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק, שנאמר "דום" (יחזקאל כד,יז).  ולא יאחוז תינוק בחיקו, שלא יביאנו לידי שחוק; ולא ייכנס למקום שמחה, כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך