משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל

הלכות אבל פרק ג

א  כל כוהן שניטמא למת, חוץ משישה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה--הרי זה לוקה, שנאמר "לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקרא כא,א).  ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת או שאר הטמאות הפורשות מן המת--שנאמר "לנפש לא ייטמא".  וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת, כל הדברים המטמאין מן המת, מן התורה או מדבריהם.

ב  וכן אם נגע הכוהן בקבר, לוקה.  אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת, אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה.

ג  וכן אם נכנס לאוהל טמא, שנכנסה לו הטומאה--לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר.  וכבר ביארנו כל האוהלים שתיכנס להם הטומאה, או שתצא מהם, ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה, והחוצצין בפני הטומאה, ואיזה מהן דין תורה, ואיזה מהן מדבריהן--הכול בהלכות טומאת מת.

ד  ושם ביארנו שאין הגויים מטמאין באוהל, ולפיכך קברותיהן טהורים, ומותר לכוהן להיכנס לשם, ולדרוך על קברותיהן; ואינו אסור אלא שייגע בטומאה או יישאנה, כמו שביארנו שם.

ה  [ד] כוהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שידע התרו בו--אם קפץ ויצא, פטור; ואם ישב שם כדי השתחוויה כמו שביארנו בעניין טומאת מקדש, הרי זה לוקה.  נכנס ויצא, וחזר ונכנס ויצא--אם התרו בו על כל פעם ופעם, לוקה על כל כניסה וכניסה.

ו  וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש, וחזר ונגע והתרו בו--אפילו מאה פעמים--לוקה על כל אחת ואחת.  היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים--אף על פי שהתרו בו כמה פעמים, אינו לוקה אלא אחת:  שהרי הוא מחולל ועומד, כל זמן שלא פירש.

ז  [ה] המטמא את הכוהן--אם היו שניהם מזידין--לוקה הכוהן, וזה שטימאו עובר על "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).  היה הכוהן שוגג, וזה שטימאו מזיד--הרי זה שטימאו לוקה.

ח  [ו] כוהן גדול אינו מיטמא לקרובים, שנאמר "לאביו ולאימו, לא ייטמא" (ויקרא כא,יא); וכן אינו נכנס עם המת באוהל, אפילו קרוביו--שנאמר "ועל כל נפשות מת, לא יבוא" (שם).  הא למדת שהוא חייב ב"לא יבוא", וחייב ב"לא ייטמא".

ט  כיצד:  נגע או נשא, לוקה אחת.  נכנס לאוהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד--לוקה שתיים:  משום "לא יבוא" (ויקרא כא,יא), ומשום "לא ייטמא" (שם).  [ז] נטמא מקודם, ואחר כך נכנס לאוהל--אם התרו בו, לוקה אף על הביאה.

י  [ח] כוהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מיטמא לו:  אפילו כוהן גדול, חייב להיטמא לו ולקוברו.  ואיזה הוא מת מצוה--זה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך, ואין לו קוברים.  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.

יא  במה דברים אמורים, בשהיה הכוהן לבדו, ואין עימו אחר, ואפילו קרא שם בדרך, ואין לו עונה.  אבל אם כשיקרא אחרים עונין אותו, אין זה מת מצוה, אלא קורא לאחרים, ויבואו ויתעסקו בו.

יב  [ט] היה כוהן ונזיר מהלכין בדרך, ופגעו במת מצוה--יתעסק בו הנזיר, שהרי אין קדושתו קדושת עולם, ואל ייטמא בו הכוהן, אף על פי שהוא כוהן הדיוט.

יג  היה כוהן גדול וכוהן הדיוט, ייטמא כוהן הדיוט.  וכל הקודם את חברו, מתאחר בטומאה; וסגן עם משוח מלחמה שפגעו במת מצוה--ייטמא משוח מלחמה, ואל ייטמא הסגן.

יד  [י] נשיא שמת--הכול מיטמאין לו, אפילו כוהנים:  עשוהו כמת מצוה לכול, מפני שהכול חייבין בכבודו.  וכן הכול אוננין עליו.

טו  [יא] בנות אהרון, לא הוזהרו על טומאת מת:  שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון" (ויקרא כא,א)--"בני אהרון", ולא בנות אהרון.  וכן החללים מותרין להיטמא--שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון", עד שיהיו בכיהונם.  [יב] כוהן קטן, הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו; ואם בא להיטמא מעצמו--אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה.

טז  [יג] מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה; וכל כוהן שנכנס לתוך ארבע אמות, מכין אותו מכת מרדות.  וכן אם נכנס לבית הפרס, או יצא לחוצה לארץ, או שנטמא בדם תבוסה, או בגולל ובדופק וכיוצא בהן--מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבות של דבריהם, כמו שביארנו בהלכות טומאת מת.  אבל אם נכנס לבית הקברות, לוקה מן התורה.

יז  [יד] מותר לכוהן להיטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה, בזמן שאין שם דרך אלא היא--כגון שהלך לישא אישה, או ללמוד תורה:  אף על פי שיש שם מי שילמדו בארץ ישראל, לא מן הכול אדם זוכה ללמוד.

יח  וכן מיטמא בטומאה של דבריהם, לכבוד הברייות.  כיצד:  אביל שהלך לבית הפרס, הכול הולכין אחריו לנחמו שם.  וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכים--ואפילו מלכי גויים, כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן.  וכן כל כיוצא בזה.  וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הגויים ולערער עימהן, מפני שהוא מציל מידם.  וכן כל כיוצא בזה.