משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל

הלכות אבל פרק א

א  מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט).  ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה.  אבל שאר השבעה אינן דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה "ויעש לאביו אבל, שבעת ימים" (בראשית נ,י):  ניתנה תורה, ונתחדשה הלכה; ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות, ושבעת ימי המשתה.

ב  מאימתיי יתחייב אדם באבל, משייסתם הגולל.  אבל כל זמן שלא נקבר המת, אינו אסור בדבר מן הדברים שהאביל אסור בהן; ומפני טעם זה, רחץ דויד המלך וסך כשמת הילד, קודם שייקבר.

ג  הרוגי מלכות, שאין מניחין אותן להיקבר--מאימתיי מתחילין להתאבל עליהן, ולמנות שבעה ושלושים:  משנתייאשו מלשאול למלך לקוברן, אף על פי שלא נתייאשו מלגנוב אותן.  [ד] מי שטבע בנהר, או מי שאכלתהו חיה רעה--משנתייאשו לבקש.  מצאוהו אברים אברים--אין מונין לו עד שיימצא ראשו ורובו, או יתייאשו מלבקש.

ד  [ה] מי שדרכן לשלח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתיי ייקבר--מעת שיחזירו פניהן מללוותו, מתחילין למנות שבעה ושלושים, ומתחילין להתאבל.

ה  [ו] הנפלים, אין מתאבלין עליהן.  וכל שלא שהה שלושים יום באדם, הרי זה נפל; אפילו מת ביום שלושים, אין מתאבלין עליו.  [ז] ואם ידע בוודאי שנולד לתשעה חודשים גמורים--אפילו מת ביום שנולד, מתאבלין עליו.

ו  [ח] בן תשעה חודשים שנולד מת, ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלושים יום, ומי שיצא מחותך או מסורס, אף על פי שכלו לו חודשיו--הרי זה כנפל, ואין מתאבלין עליהן, ולא יתעסקו עימהם.

ז  [ט] כל הרוגי מלכות--אף על פי שבדין המלך נהרגו, והתורה נתנה לו רשות להורגן--הרי אלו מתאבלין עליהן, ואין מונעין מהן כל דבר; וממונם למלך, ונקברין בקברי אבותיהן.  אבל כל הרוגי בית דין--אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב; ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר, וממונם ליורשיהם.

ח  [י] כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן, ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות, וישיבת בתי כנסייות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כך בני חורין לעצמן, כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין--כל אלו אין מתאבלין עליהן; אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים:  שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר "הלוא משנאיך ה', אשנא" (תהילים קלט,כא).

ט  [יא] המאבד עצמו לדעת--אין מתעסקין עימו לכל דבר, ולא מתאבלין עליו, ולא מספידין אותו.  אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבילים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.  ואיזה הוא המאבד עצמו לדעת:  לא שעלה לראש הגג, ונפל ומת; אלא האומר הריני עולה לראש הגג, וראה אותו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מצר, ונפל ומת--הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת.

י  אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן, או הרוג ומושלך על גב סיפו--הרי זה בחזקת כל המתים, ומתעסקין עימו, ואין מונעין ממנו דבר.