משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק כ

א  אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין, עד שיהיו שניהם ראויין לעדות, ויוזמו שניהם, אחר שנגמר הדין.  אבל אם הוזם אחד מהן בלבד, או שהוזמו שניהם קודם גמר דין, או שהוזמו שניהם אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול--אין נענשין:  אף על פי שהוזמו, ונפסלו לכל עדות שבתורה.

ב  נהרג זה שהעידו עליו, ואחר כך הוזמו--אינן נהרגין מן הדין:  שנאמר "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), ועדיין לא עשה; ודבר זה, מפי הקבלה.  אבל אם לקה זה שהעידו עליו, לוקין.  וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן--חוזר לבעליו, ומשלמין לו.

ג  היו העדים שלושה, אפילו מאה--אם העידו בבית דין זה אחר זה, והעיד כל אחד מהן אחר חברו בתוך כדי דיבור, והוזמו מקצתן--אינן נענשין:  עד שיוזמו כולן.

ד  אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דיבור, שהוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב--הרי נחלקה העדות, והשניים שהוזמו נענשין, והשניים האחרים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק, אין נענשין:  ואף על פי שבטילה העדות כולה, מפני שהן כת אחת, הואיל ונפסל מקצתה, נפסלה כולה.

ה  [ד] העיד האחד ונחקרה עדותו, ואמר השני אף אני כמוהו, או שאמר הין וכיוצא בזה, והוזמו שניהם--הרי שניהם נהרגין או לוקין או משלמין:  שכל עד שאמר אחר עדות חברו הין, הרי זה כמי שנחקר והעיד כמו שהעיד חברו.  ואין לעדים זוממין שגגה, לפי שאין בהן מעשה; לפיכך אין צריכין התראה, כמו שביארנו.

ו  [ה] כשם שהשניים מזימין את המאה, אם העידו המאה בבת אחת--כך הן מזימין אותן:  אפילו היו חמישים כת, ובאו שניים אחר שניים.

ז  כיצד:  כת שהעידה על ראובן שהרג שמעון בירושלים, ובאו שני עדים והזימוה, ובאה כת שנייה והעידה אותה עדות עצמה שראובן הרג שמעון בירושלים, ועמדו אותן השניים והזימו גם זאת הכת השנייה, וכן השלישית, והרביעית--אפילו הן מאה--כולן נהרגין על פי אלו השניים.

ח  [ו] כת שהעידה על ראובן שהרג שמעון, ובאה כת שנייה והזימה את הכת הראשונה--ייהרגו העדים הזוממין, ויינצל ראובן.  באה כת שלישית, והזימה את הכת השנייה--תיהרג הכת השנייה וראובן, ותינצל הכת הראשונה.  באה כת רביעית, והזימה את הכת השלישית--תיהרג הכת השלישית והכת הראשונה, ויינצל ראובן ותינצל הכת השנייה.  וכן אפילו הן מאה כת, זו מזימה את זו--כת נכנסת וכת יוצאה.

ט  [ז] עדים שהעידו על איש טריפה שהרג, והוזמו--אין נהרגין:  שאפילו הרגוהו בידיהן--אינן נהרגין, לפי שהוא טריפה.  וכן העדים שהיו טריפה, והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת בית דין, והוזמו--אין נהרגין:  שאם יוזמו זוממיהן--אין זוממיהן נהרגין, שלא הזימו אלא טריפה.

י  [ח] עדים שהעידו על אחד, והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא חיוב ממון, ואחר כך הוזמו--הרי אלו לוקין, אף על פי שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון.

יא  כיצד:  העידו על כוהן שהוא חלל, כגון שהעידו ואמרו בפנינו נתגרשה אימו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני, והוזמו--הרי אלו לוקין.  וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה, והוזמו--לוקין, ואינן גולין.  העידו על שורו של זה שהרג את הנפש, והוזמו--לוקין, ואין משלמין את הכופר.  העידו עליו שנמכר בעבד עברי, והוזמו--לוקין.  וארבעה דברים אלו, מפי הקבלה הן.

יב  [ט] כך קיבלו חכמים, ששניים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן, ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע--הרי עדים הראשונים לוקין, אף על פי שלא הרשיעו את הצדיק להלקותו.  אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב, או לבש שעטנז--הרי אלו לוקין משום שנאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט).

יג  [י] שניים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כוהן, ונגמר דין ראובן ליחנק ודין הנואפת לשריפה, ואחר כך נמצאו זוממין--הרי אלו נחנקין, ואינן נשרפין; ודבר זה קבלה.