משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק יח

א  מי שהעיד בשקר, ונודע בעדים שהעיד בשקר--זה הוא הנקרא עד זומם.  ומצות עשה לעשות לו, כמו שרצה לעשות בעדותו:  אם בעבירה שחייבין עליה סקילה העידו והוזמו, נסקלין כולן; ואם שריפה, נשרפין; וכן שאר המיתות.

ב  ואם העידו במלקות--לוקה כל אחד מהן, כשאר מחוייבי מלקות:  אומדין כוחו, ומכין אותו.  ואם העידו עליו לחייבו ממון--משלשין הממון ביניהן לפי מניין העדים, כל אחד ואחד חלק המגיע לו; ואינן לוקין במקום תשלומין.

ג  [ב] במה דברים אמורים, בעדים שהוזמו.  אבל שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, אין כאן עדות; ואין עונשין את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית.

ד  ומה בין הכחשה להזמה:  ההכחשה בעדות עצמה--זאת אומרת היה הדבר הזה, וזאת אומרת לא היה, או יבוא מכלל דבריה, שלא היה.  וההזמה בעדים עצמן; ואלו העדים שהזימום--אינן יודעים אם נהיה הדבר, או לא נהיה.

ה  כיצד:  עדים שבאו ואמרו, ראינו זה שהרג את זה, או לווה מזה, ביום פלוני במקום פלוני, ואחר שהעידו ונבדקו, באו שניים עדים אחרים ואמרו, ביום זה ובמקום זה היינו עימכם ועם אלו כל היום, ולא היו דברים מעולם, לא זה הרג את זה, ולא זה הלווה את זה--הרי זו הכחשה.

ו  וכן אם אמרו להם, היאך אתם מעידים כך, וזה ההורג או הנהרג או הלווה או המלווה, היה עימנו ביום זה במדינה אחרת--הרי זו עדות מוכחשת:  שזה כמי שאמר לא הרג זה את זה, ולא זה הלווה זה--שהרי עימנו היה, ולא נהיה דבר זה.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

ז  אבל אם אמרו להם, אנו אין אנו יודעים אם זה הרג זה ביום זה בירושלים, כמו שאתם אומרין, או לא הרגו, ואנו מעידים, שאתם עצמכם הייתם עימנו ביום זה בבבל--הרי אלו זוממין, ונהרגין או משלמין:  הואיל והעדים שהזימו אותם לא השגיחו על עצמה של עדות כלל, אם היא אמת או שקר.  [ג] וזה שהאמינה תורה עדים האחרונים על העדים הראשונים, גזירת הכתוב היא.

ח  אפילו היו העדים הראשונים מאה, ובאו שניים והזימום ואמרו להם, אנו מעידים שאתם המאה, כולכם עימנו הייתם במקום פלוני--הרי אלו נענשין על פיהם:  שהשניים כמאה, ומאה כשניים.  וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו--אין הולכין אחר הרוב, אלא דוחין את שתיהן.

ט  [ד] עדים זוממין, אינן צריכין התראה.  ועדים שהוכחשו, ולבסוף הוזמו--הרי אלו נהרגין, או לוקין, או משלמין:  מפני שההכחשה תחילת הזמה היא, אלא שעדיין לא נגמרה.

י  [ה] אין מזימין את העדים, אלא בפניהם; ומכחישין את העדים, שלא בפניהם.  ועדים שהוזמו שלא בפניהם, הרי הוכחשו; לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזימו אותם בפניהם--אין כאן עדות, שהרי הכחישו זו את זו.

יא  [ו] עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו--אפילו בא הנהרג ברגליו, אינן לוקין:  מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.  אבל בית דין מכין אותן מכת מרדות, כפי מה שיראו.

יב  [ז] עדים זוממין צריכין הכרזה.  והיאך היא ההכרזה שלהן:  כותבין ושולחין לכל עיר ועיר, פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו; והרגנום, או לקו בפנינו, או ענשנו אותם כך וכך דינרין:  שנאמר "והנשארים, ישמעו וייראו" (דברים יט,כ).

יג  [ח] חיוב העדים הזוממין לשלם במקום שחייבין לשלם--קנס הוא, ולפיכך אין משלמין על פי עצמן.  כיצד:  הרי שהעידו, ונחקרה עדותן בבית דין, ואחר כך אמרו שניהם עדות שקר העדנו, ואין לזה אצל זה כלום, או שאמרו העדנו על זה בכך וכך, והוזמנו--אין משלמין על פיהם.

יד  אבל אם אמרו העדנו על זה, והוזמנו בבית דינו של פלוני, ונתחייבנו ליתן לו כך וכך--הרי אלו משלמין, שזו הודאה בממון שנגמר דינם ליתן אותו.  ואם אמר האחד כך, משלם חלקו.