משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק יז

א  מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה, שהם ראו פלוני שעבר עבירה פלונית, או שלווה מפלוני--אף על פי שהוא מאמין הדבר בליבו כאילו ראהו--לא יעיד, עד שיראה הדבר בעיניו, או יודה לו הלווה מפיו ויאמר לו, היה עליי עד:  שנאמר "או ראה או ידע" (ויקרא ה,א).  ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה, אלא עדות ממון.  וכל המעיד מפי אחרים--הרי זה עד שקר, ועובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ,יב).

ב  לפיכך מאיימין אף על עדי ממון.  וכיצד מאיימין על עדי ממון:  מאיימין עליהן בפני הכול, ומודיעין אותם כוח עדות השקר, ובושת המעיד בה בעולם הזה, ולעולם הבא; ואחר כך מוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבעדים, ואומרין לו, אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה.

ג  אם אמר הוא אמר לי, חייב אני לו, איש פלוני אמר לי, שהוא חייב לו--לא אמר כלום:  עד שיאמר בפנינו הודה לו, שהוא חייב לו.  והיו מכניסין את העד השני, ובודקין אותו כך.  נמצאו דבריהם מכוונין--נושאין ונותנין בדבר, וגומרין הדין.

ד  [ג] המטמין עדים לחברו, והודה לו בינו לבין חברו, והעדים רואין ושומעין שהוא אומר לו, ודאי יש לך אצלי כך וכך, אבל אני מתיירא, שמא תכפני בדין למחר--הרי זו אינה עדות:  עד שיודה בפני עדים.

ה  [ד] אחד המודה בפני עדים, ואמר דרך הודיה זה יש לו אצלי כך וכך, או שאמר אתם עדיי, או היו עליי עדים--בין שאמר הלווה, בין שאמר המלווה ושתק הלווה דרך מאמין לדבריו--הרי אלו עדים.  ואין צריך לומר אם קנו מידו, או שאמר להם כתבו עליי שטר שיש לזה אצלי כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו--הרי הן הודיה, ומעידין על פיה.

ו  [ה] תלמיד שאמר לו רבו, יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר, מנה לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד, לך והצטרף עימו--אם נצטרף, הרי זה עד שקר.  [ו] אמר לו בוא ועמוד עם העד, ולא תעיד, אלא כדי שיראה הלווה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים, ויודה מעצמו--הרי זה אסור לו לעמוד ולהיראות שהוא עד, אף על פי שאינו מעיד.  ועל זה וכיוצא בו נאמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).

ז  השוכר עדי שקר להעיד לחברו--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  וכן עד שכבש עדותו, ולא העיד--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.