משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק יד

א  כל מי שאין אתה מעיד לו, מפני שהוא בעל קרובתך--אם מתה אשתו--אף על פי שהניחה לו בנים, הרי זה נתרחק וכשר.

ב  מי שהיה יודע לחברו עדות עד שלא נעשה חותנו, ונעשה חותנו, או שידע העדות והוא פיקח, ואחר כך נתחרש, פיתח ונסתמה, אף על פי שיכול לכוון מידת הקרקע שמעיד בה ומסיים מצריה, שפוי, ונשתטה--הרי זה פסול.

ג  אבל אם היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו ומתה בתו, פיקח, ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי, ונשתטה וחזר ונשתפה, פיתח, ונסתמה וחזר ונתפתח--כשר.  זה הכלל:  כל שתחילתו בכשרות, וסופו בכשרות--כשר, אף על פי שנפסל בינתיים; תחילתו בפסלות--אף על פי שסופו בכשרות, פסול.

ד  לפיכך מי שהיה יודע עדות והוא קטן, ובא והעיד בה כשהוא גדול--אינה כלום.  [ג] ויש דברים שסומכין בהן על עדותו שמעיד כשהוא גדול, הואיל והם דברים של דבריהם.

ה  ואלו הן הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו, על מה שראה בקטנותו:  נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי, או של אחי--מפני שקיום שטרות מדבריהם.

ו  זכור אני בפלונית כשנישאת, ונעשה לה מנהג הבתולות--הואיל ורוב הנשים בתולות נישאות, וכתובה מדבריהם.

ז  שהמקום הזה בית הפרס, מפני שטומאתו מדבריהם.  ועד כאן היינו באין בשבת, שצמצום התחום עד אלפיים בלבד מדבריהם.

ח  שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו, ושהיה חולק עימנו תרומה, ושהיינו מוליכין חלה ומתנות לפלוני הכוהן על ידי עצמו, ואמר לי אבא משפחה זו כשרה, משפחה זו פסולה, ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילונו אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אישה שאינה הגונה לו--שכל אלו הדברים להחזיק זה הכוהן לאכול בתרומה של דבריהם, או לדחותו ממנה.

ט  [ד] כל אלו שמעיד בהן הגדול, במה שידע כשהיה קטן--אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו, והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר--אינו נאמן.

י  [ה] מי שהיה יודע לחברו בעדות עד שלא נעשה גזלן, ונעשה גזלן--הוא אינו מעיד על כתב ידו; אבל אם הוחזק כתב ידו שבשטר זה בבית דין, קודם שייעשה גזלן--הרי זה שטר כשר.  וכן אם נעשה חתנו--הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידין על כתב ידו; אף על פי שלא הוחזק בבית דין, אלא אחר שנעשה חתנו--הרי זה כשר:  שאינו דומה הפסול בעבירה, לפסול בקריבה--שהפסול בעבירה, חשוד לזייף.

יא  [ו] שטר שיש בו שני עדים בלבד, ושניהם קרובים זה לזה, או שאחד משניהם פסול בעבירה--אף על פי שמסר לו השטר בשני עדים כשרים--הרי הוא כחרס, מפני שהוא מזוייף מתוכו.

יב  [ז] הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת, והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה, ורחוקים מן השני--הרי השטר פסול, מפני שהיא עדות אחת.

יג  אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית, ושנתתי לשמעון שדה פלונית, ונמצאו העדים קרובים לזה, ורחוקים מזה--זה שהם רחוקים ממנו, מתנתו קיימת:  שאלו שתי עדייות, אף על פי שהן בשטר אחד.

יד  למה זה דומה:  לאומר היו עליי עדים שנתתי לראובן כך וכך, ושמכרתי לשמעון כך וכך, ושלוויתי מלוי כך וכך--שאף על פי שכתב בשטר אחד, והמקנה איש אחד--הרי אלו שלוש עדייות, ואינן תלויות זו בזו.