משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק ט

א  עשרה מיני פסלנות הם; כל מי שנמצא בו אחד מהן, הרי הוא פסול לעדות.  ואלו הן--הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחירשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן; הרי אלו עשרה.

ב  נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו)--לשון זכר, לא לשון נקבה.  [ג] וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין, מפני שהן ספק אישה.  וכל מי שהוא ספק כשר, ספק פסול--הרי הוא פסול:  שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו, או לחייב על פיו; ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק, דין תורה.

ג  [ד] העבדים פסולין לעדות, דין תורה:  שנאמר בעדים "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), מכלל שאחיו כמוהו--מה אחיו בן ברית, אף העד בן ברית.  קל וחומר לגויים:  אם עבדים שהן במקצת מצוות פסולין--הגויים, לא כל שכן.

ד  [ה] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, פסול.  [ו] וכל מי שנשתחרר, והרי הוא מחוסר גט שיחרור--פסול:  עד שיגיע הגט לידו ויטבול, וייעשה מכלל בני ברית; ואחר כך יעיד.

ה  [ז] הקטנים פסולין לעדות מן התורה:  שנאמר בעדים "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, לפני ה'" (דברים יט,יז)--"אנשים", לא קטנים.  אפילו היה הקטן נבון וחכם--הרי הוא פסול, עד שיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה גמורות.  ואם הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות, ונולד בו סימן מסימני סריס--הרי זה סריס, ויעיד.  ואם לא נולד בו--לא יעיד עד רוב שנותיו, כמו שביארנו בהלכות אישות.

ו  [ח] קטן שהגיע לכלל שנותיו, שנראו בו סימני בגרות מלמעלה--אינו צריך.  ואם לאו--אין מקבלין עדותו, עד שייבדק.  ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ואינו יודע בטיב משא ומתן--אין עדותו עדות בקרקעות, מפני שאינו מדקדק בדברים:  שהרי אינו יודע.  אבל בעדות מיטלטלין--מקבלין עדותו, הואיל והוא גדול.

ז  [ט] השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצוות.  ולא שוטה שהוא מהלך ערום, ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד; אלא כל מי שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד אפילו בדבר מן הדברים--אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים--הרי זה פסול, ובכלל השוטים ייחשב.

ח  הנכפה--בעת כפייתו, פסול; ובעת שהוא בריא, כשר; ואחד הנכפה מזמן לזמן, או הנכפה תמיד בלא עת קבוע:  והוא, שלא תהיה דעתו משובשת תמיד--שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאתם, דעתן מיטרפת עליהם.  וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה.

ט  [י] הפתיים ביותר שאינן מכירין דברים הסותרין זה את זה, ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלין והנחפזין בדעתם, והמשתגעים בדעתן ביותר--הרי כל אלו בכלל השוטים.  ודבר זה, לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעות בכתב.

י  [יא] החירש כשוטה, שאין דעתו נכונה, ואינו בן מצוות.  ואחד חירש שמדבר ואינו שומע, או ששומע ואינו מדבר--אף על פי שראייתו ראייה מעולה, ודעתו נכונה--צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמוע דברי הדיינין, והאיום שמאיימין עליו.

יא  וכן אם נשתתק--אף על פי שנבדק כדרך שבודקין לגיטין, ונמצאת עדותו מכוונת, והעיד בפנינו בכתב ידו--אינה עדות כלל:  חוץ מעדות אישה, לפי שבעגונה הקלו.

יב  הסומין--אף על פי שמכירין הקול, וידעו האנשים--הרי אלו פסולין מן התורה:  שנאמר "והוא עד, או ראה" (ויקרא ה,א)--מי שהוא ראוי לראות, הוא שמעיד.  והסומה באחת מעיניו, כשר להעיד.