משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק ח

א  מי שחתם על השטר, ובא להעיד על כתב ידו בבית דין, והכיר כתב ידו, שזה הוא בוודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל, ולא ימצא בליבו זיכרון שזה לווה מזה מעולם--הרי זה אסור להעיד על כתב ידו זה בבית דין:  שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה, אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו, כדי להזכירו הדבר; אבל אם לא נזכר, לא יעיד.

ב  אחד הזוכר את העדות מעצמו אחר שראה כתב ידו, או שהזכירוהו אחרים ונזכר--ואפילו הזכירו העד השני שהעיד עימו--אם נזכר, הרי זה מעיד.  אבל אם הזכירו התובע עצמו--אף על פי שנזכר--אינו מעיד, מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד לו בשקר בדבר שלא ידע.

ג  ולפיכך אם היה התובע תלמיד חכמים, והזכיר התובע הזה את העד ונזכר--הרי זה יעיד לו:  שתלמיד חכמים יודע שאלמלי לא זכר הדבר, לא היה מעיד.  וקל הוא שהקלו בדיני ממונות, שאף על פי ששכח הדבר מכמה שנים, והכתב הוא שהזכירו הדבר--הרי זה מעיד.

ד  הואיל והדבר כן, שטר שיצא לבית דין, ובאו עדיו ואמרו, כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו, ואין אנו זוכרין שזה לווה מזה או מכר לו--לא נתקיים השטר, והרי הוא כחרס:  עד שיזכרו עדותן.  וכל מי שאינו דן כזה--לא ידע בדיני ממונות, בין ימינו לשמאלו.

ה  אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר, או שהיו עדים שזה כתב ידם--מקיימין את השטר.  ואין משגיחין על דבריהן שאמרו, אין אנו זוכרין עדות זו:  שמא חזרו בהן, וזה שאמרו אין אנו זוכרין, כדי לבטל השטר; וכאילו אמרו קטנים היינו, פסולי עדות היינו--שאינן נאמנין, הואיל ויתקיים השטר שלא על פיהם.

ו  ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות, ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם, אם הם זוכרין עדות זו, או אינם זוכרין אותה:  שאפילו באו ואמרו, אין אנו זוכרין אותה--אין שומעין להן, הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן.

ז  [ה] אחד הכותב עדותו על השטר, או שנמצא כתוב אצלו בפנקסו ובכתב ידו, פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני בכך וכך--אם זכר מעצמו, או הזכירוהו אחרים ונזכר--מעיד.  ואם לאו, אסור להעיד:  שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן, פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך, והעיד הוא, שיש לזה אצל זה; והוא אינו יודע מן הדבר כלום, אלא מפי אחר שמע והעיד.