משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק ה

א  אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד, לא דיני נפשות ולא דיני ממונות--שנאמר "לא יקום עד אחד באיש, לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט,טו); ומפי השמועה למדו שקם הוא לשבועה, כמו שביארנו בהלכות טוען.

ב  בשני מקומות האמינה תורה עד אחד--בסוטה שלא תשתה מי המרים, ובעגלה ערופה שלא תיערף, כמו שביארנו במקומן.  וכן מדבריהן, בעדות אישה שיעיד לה שמת בעלה.  [ג] וכן כל מקום שעד אחד מועיל, אישה ופסול כן מעידין--חוץ מעד אחד של שבועה:  שאין מחייבין שבועה אלא בעדות עד כשר הראוי להצטרף עם אחר, ויתחייב זה הנשבע על פיו ממון.

ג  "על פי שניים עדים, או על פי שלושה עדים" (ראה דברים יז,ו; דברים יט,טו), לעשות שלושה כשניים.  מה השניים, אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול, בטילה העדות--אף השלושה.  והוא הדין למאה, אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול--בטילה העדות, בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות.

ד  במה דברים אמורים, בזמן שנתכוונו כולם להעיד.  אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד--מה יעשו שני אחים בכלל העם וראו כשהרג זה את זה, או כשחבל בו, או כשחטף חפץ מידו.

ה  וכיצד בודקין הדבר:  כשיבואו לבית דין עדים מרובין--כת אחת, אומרין להם, כשראיתם זה שהרג או חבל, להעיד באתם או לראות:  כל מי שאמר לא באתי להעיד עליו, אלא לראות מה הדבר, ובכלל העם באתי--מפרישין אותו; וכל מי שאמר להעיד באתי, ולכוון העדות--מפרישין אותו.  אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול, עדות כולם בטילה.

ו  במה דברים אמורים, בשהיה בהן קרוב או פסול.  אבל אם היו כולם כשרים, אחד המתכוון להעיד ואחד שלא נתכוון להעיד--הואיל וראה הדבר וכיוון עדותו, והייתה שם התראה, חותכין הדין על פיו, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות.

ז  [ו] שטר שהיו עדיו מרובין, ונמצא אחד מהן פסול, או שהיו בהם שניים קרובים זה לזה, והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותן--אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום, שהרי נתכוונו כולם להעיד--הרי זה בטיל; ואם לאו, תתקיים העדות בשאר.

ח  ולמה מקיימין העדות בשאר--שהרי אפשר שחתמו הכשרים, והניחו מקום לגדול לחתום, ובא זה הקרוב או הפסול, וחתם שלא מדעתם.  [ז] אף על פי שהעד שחתם תחילה בשטר, הוא הפסול--הרי השטר כשר.

ט  [ח] כל עד שהעיד בדיני נפשות, אינו מורה בדין זה הנהרג, ולא ילמד עליו לא זכות, ולא חובה.  ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו--שנאמר "ועד אחד, לא יענה בנפש למות" (במדבר לה,ל), בין לזכות בין לחובה.  ומהו זה שנאמר "למות":  כלומר עד שהעיד בנפש למות--לא יענה דבר, אלא יעיד וישתוק.

י  אבל בדיני ממונות, יש לעד ללמד זכות וחובה.  אבל לא יימנה מן הדיינין, ולא ייעשה דיין, שאין עד נעשה דיין, אפילו בדיני ממונות.  [ט] במה דברים אמורים, בדבר שצריך עדים מן התורה, וצריך דיינין לדון באותו הדבר מן התורה.  אבל בשל דבריהם, עד נעשה דיין.

יא  כיצד:  אחד שהביא את הגט ואמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם--הוא ושניים נותנין אותו לה, ונמצא כאילו נטלתו בבית דין.  וכן כל כיוצא בזה.