משנה תורה לרמב"ם  ספר שופטים הלכות עדות
הלכות עדות פרק ג
א אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד,כב; במדבר טו,טז). אבל אמרו חכמים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה.
ב כיצד: אמרו העדים בפנינו הלווה זה את זה מנה בשנה פלונית--אף על פי שלא כיוונו את החודש, ולא את המקום שהלווה בו, ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני או ממטבע פלוני--עדותן קיימת.
ג [ב] במה דברים אמורים, בהודאות והלוואות ומתנות ומכירות וכיוצא בהן. אבל בדיני קנסות--צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקייות ובגלות. וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו--צריך דרישה וחקירה כעדי נפשות, אף על פי שהן עדי הודאות והלוואות.
ד [ג] אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה, אם הכחישו העדים זה את זה בחקירות או בדרישות, עדותן בטילה; ואם הכחישו זה את זה בבדיקות, עדותן קיימת.
ה כיצד: אחד אומר בניסן לווה ממנו, והשני אומר לא כי, אלא באייר, או שאמר האחד בירושלים, והשני אומר לא כי, אלא בלוד היינו--עדותן בטילה; וכן אם אמר האחד חבית של יין הלווהו, והשני אומר של שמן הייתה--עדותן בטילה: שהרי הוכחשו בדרישה.
ו אבל אם אמר האחד מנה שחור, והשני אומר מנה לבן היה, זה אומר בדייטה העליונה היו כשהלווהו, והשני אומר בדייטה התחתונה היו--עדותן קיימת. אפילו אמר האחד מנה הלווהו, והשני אומר מאתיים--חייב לשלם מנה, שיש בכלל מאתיים מנה. וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין יש לו בידו, וזה אומר דמי חבית שמן--משלם בפחות שבדמים. וכן כל כיוצא בזה.
ז [ד] דין תורה שאין מקבלין עדות, לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, אלא מפי העדים: שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו)--מפיהם, ולא מכתב ידן. אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר, אף על פי שאין העדים קיימין, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות, אלא מפיהם, ולא מכתב ידן.
ח [ה] כל עד שנחקרה עדותו בבית דין, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות--אינו יכול לחזור בו. כיצד: אמר מוטעה הייתי, שוגג הייתי, נזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי--אין שומעין לו, אפילו נתן טעם לדבריו.
ט וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי. כללו של דבר: כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו, שיבוא מכללן ביטול העדות, או הוספת תנאי בה--אין שומעין לו.
י [ו] עדים החתומין על השטר--הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואינן יכולין לחזור בהן. במה דברים אמורים, בשאפשר לקיים את השטר שלא מפיהם, כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר.
יא אבל אם אי אפשר לקיימו אלא מפיהם, ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל קטנים היינו, קרובים היינו, אנוסין היינו, מוטעין היינו--הרי אלו נאמנים, וייבטל השטר.
יב [ז] אמרו פסולי עדות היינו בעבירה, או שוחד לקחנו על עדות זו--אין נאמנין: שאין אדם משים עצמו רשע, עד שיעידו עליו עדים שהוא רשע. וכן אם אמרו אמנה היו דברינו, אין נאמנין--שהמעיד על שטר אמנה, כמעיד בשקר.
יג [ח] אמרו העדים שטר מכר זה, מודעה נמסרה לנו עליו--אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר, הרי אלו נאמנין. [ט] אמרו על תנאי היה שטר זה--אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר, אין נאמנין; ואם אין השטר מתקיים אלא מפיהם, נאמנין, ואומרין לבעלי הדין, קיימו התנאי ובואו לדין. [י] אמר האחד מן העדים על תנאי היו הדברים, והשני אומר לא היה שם תנאי--הרי כאן עד אחד.
יד [יא] גם בדיני ממונות, אין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין. ואם היה בעל דין חולה, או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא--הרי אלו מקבלין עדים שלא בפניו.
טו במה דברים אמורים, בעדות על פה. אבל השטר, מקיימין בבית דין את עדיו שלא בפני בעל דין. ואפילו היה עומד וצווח ואומר, שטר מזוייף הוא, עדי שקר הן, פסולי עדות הן--אין משגיחין בו, אלא מקיימין את השטר. ואם יש לו ראיה לפסול, יפסול.
טז [יב] כל מי שיש לו ראיה בעדים, הוא מיטפל בעדים עד שיביא אותן לבית דין. ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו שיבואו ויעידו לו--הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים. וכן כל כיוצא בדברים אלו, דנין בהן לאלם.
|
