משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק כה

א  אסור לדיין לנהוג בשררה על הציבור ובגסות רוח, אלא בענווה ויראה.  וכל פרנס המטיל אימה יתרה על הציבור, שלא לשם שמיים--נענש, ואינו רואה בן תלמיד חכמים:  שנאמר "לכן, יראוהו אנשים; לא יראה, כל חכמי לב" (איוב לז,כד).

ב  וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש, אף על פי שהן עמי הארץ; ולא יפסע על ראשי עם הקודש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים:  בני אברהם יצחק ויעקוב הם, וצבאות ה' שהוציא מארץ מצריים בכוח גדול וביד חזקה.

ג  וסובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו "כאשר יישא האומן את היונק" (במדבר יא,יב).  והרי הוא אומר "ואצווה, את שופטיכם" (דברים א,טז)--זו אזהרה לדיין, שיסבול את הציבור "כאשר יישא האומן את היונק".  וצא ולמד ממשה רבנו, רבן של כל הנביאים--כיון ששלחו הקדוש ברוך הוא להם במצריים, נאמר "ויצוום אל בני ישראל" (שמות ו,יג); אמרו מפי הקבלה, שאמר להם למשה ולאהרון, על מנת שיהיו מקללין אתכם, וסוקלין אתכם באבנים.

ד  [ג] כדרך שנצטווה הדיין לנהוג במידה זו, כך נצטוו הציבור לנהוג כבוד בדיין--שנאמר "ואצווה אתכם" (דברים א,יח), זו אזהרה לציבור שתהיה אימת הדיין עליהן.  ולא יתבזה בפניהם, ולא ינהוג קלות ראש בעצמו.

ה  [ד] כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה, כדי שלא יתבזה בפניהם.  אם המלאכה ברבים אסורה עליו--קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים, ובכנסת עמי הארץ, ובסעודת מריעות.  אוי להם לאותן הדיינין, שנהגו בכך מעלבון תורת משה, שבזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר, וגרמו להן רעה ולבני בניהם בעולם הזה, ולעולם הבא.

ו  [ה] אסור לנהוג קלות ראש בשליח בית דין, והרי השליח נאמן כשניים לעניין הנידוי--שאם אמר פלוני הקלני, או הקל הדיין, או לא רצה לבוא לדין--משמתין אותו על פיו.  אבל אין כותבין עליו פיתחא, עד שיבואו שניים ויעידו שנמנע לבוא.  [ו] ואין שליח בית דין חייב באמירת דברים אלו, משום לשון הרע.  וכל המצער שליח בית דין, יש לבית דין רשות להכותו מכת מרדות.

ז  שליח בית דין שאמר פלוני שלחני בשם אחד מן הדיינין, ולא רצה בעל דין לבוא--אין כותבין עליו פיתחא של שמתא:  עד שיאמר משם שלושתן.  במה דברים אמורים, שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינין.  אבל ביום הידוע שהדיינין יישבו בו לדין, הכול יודעין שכל הדיינין מקובצין בו, ואף על פי שבא השליח בשם אחד, כאילו בא בשם שלושתן.

ח  מי ששלחו לו בית דין, ולא בא לדין--מנדין אותו, וכותבין עליו פיתחא ונותן שכר הסופר; ובעת שיבוא, קורעין הפיתחא.  כתבו עליו פיתחא מפני שלא קיבל הדין--כיון שאמר הריני מקבל הדין, קורעין נידויו.

ט  קבעו לו בית דין זמן שיבוא היום, ולא בא כל אותו היום--כותבין עליו פיתחא לערב.  במה דברים אמורים, בשהיה במדינה, ומרד ולא בא.  אבל אם היה בכפרים, ויוצא ונכנס--קובעין לו זמן שני וחמישי ושני.  ואם שלם יום שני ולא בא--אין כותבין עליו פיתחא, עד למחר.

י  [ט] אין קובעין זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי, מפני שהעם טרודין במועדות, ולא בערב שבת, ולא בערב יום טוב.  אבל קובעין בניסן שיבוא אחר ניסן, ובתשרי שיבוא אחר תשרי.  אבל אין קובעין בערב שבת שיבוא אחר השבת, מפני שהכול טרודין בערב שבת.

יא  [י] מי שהוא במדינה, והלך שליח בית דין ולא מצאו--אין קובעין לו זמן לבוא, עד שימצא אותו השליח ויאמר לו.  היה בכפר חוץ למדינה--אם דרכו לבוא באותו היום--אומר השליח אפילו לאחד מן השכנים, אפילו אישה, אם יבוא פלוני, הודיעוהו שבית דין קבעו לו זמן שיבוא היום לבית דין.  ואם לא בא, מנדין אותו לערב.

יב  במה דברים אמורים, בשאין הדרך שדרכו לילך בה על מקום בית דין.  אבל אם היה דרכו עליהן--אין מנדין אותו, עד שיודיעו השליח בעצמו:  שמא לא אמרו לו השכנים, שהרי הם אומרין דרכו על בית דין, וכבר הלך להם, ונפטר.  וכן אם לא בא למדינה עד למחר--אין סומכין על השכנים, שמא שכחו השכנים ולא אמרו לו.

יג  [יא] מי שבא לבית דין וקיבל הדין, ואמרו לו לשלם, והלך, ולא שילם--אין מנדין אותו, עד שמתרין בו שני וחמישי ושני; ואחר כך מנדין אותו, עד שייתן מה שהוא חייב.  ואם עמד שלושים יום, ולא תבע נידויו--מחרימין אותו.