משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק כב

א  שניים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה--עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע את דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה--אתה רשאי לומר להם, איני נזקק לכם:  שמא יתחייב החזק, ונמצא רודף אחר הדיין.

ב  אבל משתשמע את דבריהם, ותדע להיכן הדין נוטה--אין אתה רשאי לומר, איני נזקק לכם:  שנאמר "לא תגורו מפני איש" (דברים א,יז)--שלא תאמר איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בניי, שמא ידליק את גדישיי, שמא יקצוץ נטיעותיי.  ואם היה ממונה לרבים, חייב להיזקק להם.

ג  [ב] וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר--אם שתק--הרי זה עובר משום "לא תגורו מפני איש" (דברים א,יז), ועל "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).

ד  ומניין לדיין, שלא יושיב תלמיד בור לפניו--תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).  [ג] ומניין לתלמיד שראה את רבו שטעה בדין, שלא יאמר אמתין לו עד שיגמור הדין, ואסתרנו ואבננו משלי, כדי שייקרא הדין על שמי--תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק".

ה  [ד] מצוה לומר לבעלי דינין בתחילה, בדין אתם רוצים או בפשרה; אם רצו בפשרה, עושין ביניהן פשרה.  וכל בית דין שעושה פשרה תמיד--הרי זה משובח, ועליו נאמר "משפט שלום, שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז):  איזה הוא משפט שיש עימו שלום, הוי אומר זה ביצוע.

ו  וכן בדויד הוא אומר "ויהי דויד, עושה משפט וצדקה" (שמואל ב ח,טו):  איזה הוא משפט שיש עימו צדקה--הוי אומר זה ביצוע, והיא הפשרה.

ז  במה דברים אמורים, קודם גמר דין; אף על פי ששמע דבריהם, וידע להיכן הדין נוטה--מצוה לבצוע.  אבל אחר שגמר הדין ואמר, איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי--אינו רשאי לעשות פשרה ביניהן, אלא ייקוב הדין את ההר.

ח  [ה] אף על פי שרצו בעלי הדין בפשרה בבית דין--יש להם לחזור ולתבוע הדין, עד שיקנו מיד שניהם.  [ו] יפה כוח הפשרה מכוח הדין:  ששני הדיוטות שדנו--אין דיניהן דין, ויש לבעלי דין לחזור בהן; ואם עשו פשרה, וקנו מידן--אינן יכולין לחזור בהן.

ט  [ז] אסור לאחד מן הדיינין כשיצא מבית דין לומר, אני הוא המזכה או המחייב, וחבריי חולקין עליי, ומה אעשה, והם רבו עליי.  ואם אמר, הרי הוא בכלל "הולך רכיל, מגלה סוד" (משלי יא,יג).  ומעשה בתלמיד אחד שהוציא דברים שנאמרו בבית המדרש, לאחר שתיים ועשרים שנה; והוציאוהו בית דין מן המדרש, והכריזו עליו, זה "מגלה סוד".

י  [ח] שאל אחד מבעלי דינין לכתוב לו פסק דין, כותבין לו כך--בא פלוני לבית דין של פלוני עם פלוני בעל דינו, שטענו בכך, ויצא זכאי, או חייב; ונותנין לו.  ואין מזכירין שם המזכין ולא שם המחייבין, אלא בית דינו של פלוני, מדבריהם נזכה פלוני.

יא  [ט] כך היה מנהגם של אנשי ירושלים:  מכניסין בעלי דינין, ושומעין דבריהם וטענותיהן, ומכניסין העדים, ושומעין דבריהם; ומוציאין כל אדם לחוץ, ונושאין הדיינין ונותנין ביניהם בדבר, וגומרין את הדבר.  ואחר כך מכניסין בעלי דינין, וגדול שבדיינין אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב--כדי שלא יידע אחד מבעלי דינין איזה דיין הוא שזיכה אותו, ולא איזה דיין הוא שחייבו.

יב  [י] דיין שהוא יודע בחברו שהוא גזלן, או רשע--אסור להצטרף עימו, שנאמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).  וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים עושין:  אין יושבין בדין, עד שיידעו עם מי יושבין; ולא חותמין על השטר, עד שיידעו מי חותם עימהן; ולא נכנסין לסעודה, עד שיידעו מי מסב עימהן.