משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק כא

א  מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר "בצדק, תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו).  איזה הוא צדק המשפט:  זה השווית שני בעלי דינין בכל דבר--לא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אומר לו קצר דבריך; לא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחד וידבר לו קשות.

ב  שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים, והשני בגדים בזויים--אומרין למכובד, או הלבישהו כמותך עד שתידון עימו, או לבוש כמותו:  עד שתהיו שווין, ואחר כך תעמדו בדין.

ג  לא יהיה אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדין.  ואם רצו בית דין להושיב את שניהם, מושיבין; ולא יישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה.

ד  במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן בדין; אבל בשעת גמר דין--הכול בעמידה, שנאמר "ויעמוד העם על משה" (שמות יח,יג).  ואיזה הוא גמר דין--איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי.  במה דברים אמורים, בבעלי דינין; אבל העדים--לעולם בעמידה, שנאמר "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז).

ה  [ד] תלמיד חכמים ועם הארץ שבאו לדין--מושיבין את החכם, ואומרין לעם הארץ שב; אם לא ישב, אין מקפידין על כך.  ולא יקדים התלמיד כשיבוא לדין, ויישב לפני רבו שרוצה לדון לפניו; ואם היה קבוע לו זמן לקרות, ובא בזמנו--מותר.

ו  [ה] כבר נהגו כל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד, בכל הישיבות, שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת:  שאין בנו כוח להעמיד משפטי הדת על תילם.

ז  [ו] היו לפני הדיינין בעלי דין הרבה--מקדימין את דין היתום לדין האלמנה, שנאמר "שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א,יז).  ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכמים, ודין תלמיד חכמים קודם לדין עם הארץ; ודין האישה קודם לדין האיש, שבושת האישה מרובה.

ח  [ז] אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין, קודם שיבוא חברו, או שלא בפני חברו; אפילו דבר אחד אסור:  שנאמר "שמוע בין אחיכם" (דברים א,טז).  וכל השומע מאחד--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תישא, שמע שוא" (שמות כג,א).  ובכלל לאו זה, אזהרה למקבל לשון הרע, ומספר לשון הרע, ומעיד עדות שקר.

ט  וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיינין, קודם שיבוא חברו; וגם על זה וכיוצא בו נאמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).

י  [ח] לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן, אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינין, ושומע טענותיהן, ואינו מהיר בלשונם, כדי להשיב להם:  יעמיד תורגמן להודיע אותם פסק הדין, ומאיזה טעם חייב זה וזיכה זה.

יא  [ט] צריך הדיין לשמוע טענות בעלי דינין, ולשנות טענותיהן--שנאמר "ויאמר המלך--זאת אומרת, זה בני החי ובנך המת" (מלכים א ג,כג); ומצדק את הדין בליבו, ואחר כך יחתכהו.

יב  [י] מניין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו, תלמוד לומר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז); אלא יאמר מה שנראה לו, וישתוק.  ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל:  אפילו הביא בעל דין עד אחד--לא יאמר לו, אין מקבלין עד אחד; אלא יאמר לנטען, הרי זה העיד עליך, ולוואי שיודה ויאמר, אמת, עד שיטעון הוא ויאמר, עד אחד הוא ואינו נאמן עליי.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  [יא] ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאומרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות--הרי זה מותר לסעדו מעט, ולהבינו תחילת הדבר משום "פתח פיך, לאילם" (משלי לא,ח).  וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין.