משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק טז

א  כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה--כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות, שנאמר "והפילו השופט והכהו לפניו" (דברים כה,ב).  ואף על פי שהמלקות בשלושה, במקום מיתה היא עומדת.

ב  מלקין בזמן הזה בכל מקום מן התורה, בפני שלושה סמוכין; אבל לא בפני הדיוטות.  [ג] וכל מלקייות שמלקין דייני חוצה לארץ בכל מקום, אינה אלא מכת מרדות.

ג  [ד] אין אדם לוקה אלא בעדים, והתראה; ובודקין העדים בדרישה וחקירה, כדרך שעושין בדיני נפשות.  עבר על לאו שניתק לעשה, והתרו בו ואמרו לו לא תעשה דבר זה, שאם תעשה ולא תקיים עשה שבו, תלקה, ועבר, ולא קיים העשה--הרי זה לוקה:  שאף על פי שההתראה בספק היא, שאם יקיים ייפטר, התראת ספק, התראה היא.

ד  [ה] עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בית דין כאחת, כגון ששחט אותו ואת בנו לעבודה זרה--אם התרו בו למיתה, סוקלין אותו, ואינו לוקה, שהרי נתחייב בדין גדול מזה; ואם התרו בו למלקות בלבד, לוקה.

ה  [ו] אינו צריך שני עדים למלקות, אלא בשעת מעשה; אבל האיסור עצמו, בעד אחד יוחזק.  כיצד:  אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה היא אישה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהותרה בו--הרי זה לוקה, אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד.

ו  במה דברים אמורים, בשלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור.  אבל אם אמר זה אינו חלב, זו אינה גרושה, ואכל או בעל אחר שהכחיש--אינו לוקה, עד שיקבעו האיסור שני עדים.

ז  שתק בעת שהעיד העד האחד בקביעת האיסור, ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד--אין שומעין לו, אלא לוקה.

ח  כיצד מלקין אותו.  כופת שתי ידיו לעמוד הילך והילך; וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את ליבו:  שאין מכהו על כסותו--שנאמר "והכהו" (דברים כה,ב), לא לכסותו.

ט  והאבן נתונה מאחוריו, שהחזן המכה עומד עליה.  ורצועה של עגל בידו--כפולה לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ורוחב הרצועה טפח, ואורכה כדי שתהיה מגעת עד פי כרסו; והיד של רצועות שאוחז בה, אורכה טפח.

י  [ט] האיש המכה, צריך להיות יתר בדעה חסר בכוח, ומגביה את הרצועות בשתי ידיו, ומכה בידו אחת בכל כוחו.  ומלקהו שליש מלפניו, על בין דדיו; ושני שלישים מאחריו, שליש על כתף זו ושליש על כתף זו.

יא  [י] זה המוכה אינו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה--שנאמר "והפילו השופט והכהו לפניו" (דברים כה,ב):  שיהיו עיניו של שופט בו, לא שיהיה מביט בדבר אחר והכהו; מכאן שאין מלקין שניים כאחד.

יב  [יא] הגדול שבדיינין, קורא כל זמן שזה לוקה "אם לא תשמור . . . והפלא ה' את מכותך . . ." (דברים כח,נח-נט); ומתכוון לגמור הפסוקים, עם המלקות.  ואם לא גמר, חוזר לתחילת המקרא, וקורא וחוזר, עד שתיגמר ההכאה.  והשני שבדיינין מונה; והשלישי אומר לחזן הכה הכה--כל זמן שמכה, על פיו הוא מכה.

יג  [יב] מת תחת ידו, פטור.  ואם הוסיף רצועה אחת על האומד, ומת--הרי החזן גולה; ואם לא מת--הרי החזן עבר על מצות לא תעשה, שנאמר "לא יוסיף" (דברים כה,ג).

יד  והוא הדין לכל מכה את חברו, שהוא בלא תעשה:  ומה אם זה שנתנה תורה רשות להכותו, ציווה הכתוב שלא להכותו יתר על רשעו--קל וחומר לשאר כל אדם.  לפיכך כל המכה את חברו--אפילו הכה עבד--הכיה שאין בה שווה פרוטה, לוקה; אבל אם יש בה שווה פרוטה--הואיל והוא חייב לשלם ממון--אין אדם לוקה ומשלם, כמו שביארנו בכמה מקומות.