משנה תורה לרמב"ם -> ספר שופטים -> הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק יג

א  מי שנגמר דינו למיתה--מוציאין אותו מבית דין, ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו, והכרוז יוצא לפניו:  פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר על עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--מי שיודע לו זכות, יבוא וילמד.  אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--זה מניף בסודרין, וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנידון לבית דין.  אם נמצא לו זכות, פוטרין אותו; ואם לאו, יחזור וייצא להריגה.

ב  אמר הוא עצמו, יש לי ללמד על עצמי זכות--אף על פי שאין ממש בדבריו, מחזירין אותו פעם ראשונה ושנייה:  שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו; וכשיחזור לבית דין, תתיישב דעתו ויאמר טעם.  החזירוהו, ולא נמצא ממש בדבריו--מוציאין אותו פעם שלישית.

ג  אמר בשלישית, יש לי ללמד על עצמי זכות--אם יש ממש בדבריו--מחזירין אותו, אפילו כמה פעמים.  לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים, ששומעין דבריו בדרך:  אם יש בדבריו ממש, מחזירין אותו; ואם לאו, אין מחזירין אותו.

ד  אם לא נמצא לו זכות, מוציאין אותו; ועדיו--הם שהורגין אותו, בכל מיתה שיתחייב בה.  ורוצח שלא הרגוהו עדיו--חייבין בית דין להמיתו, ביד כל אדם.

ה  רחוק ממקום ההריגה בעשר אמות, אומרין לו התוודה:  שכן דרך כל המומתין, מתוודין; וכל המתוודה, יש לו חלק בעולם הבא.  אם אינו יודע להתוודות--אומרין לו אמור, תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותיי.  אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו, כך הוא מתוודה.

ו  [ב] ואחר שמתוודה, משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתיטרף דעתו עליו וישתכר, ואחר כך ייהרג במיתה שהוא חייב בה.

ז  [ג] זה היין והלבונה, והאבן שייסקל בה הנסקל, והסיף שייהרג בו הנהרג, והסודר שחונקין בו הנחנק, והעץ שתולין עליו הנתלה, והסודר שמניפין בו לפני הרוגי בית דין, והסוס שרץ עליו להצילו--הכול באין משל ציבור; ומי שרצה להתנדב, יתנדב.

ח  [ד] אין בית דין יוצאין אחר הנהרג.  וכל בית דין שהרגו נפש, אסורין לאכול באותו היום--הרי זה בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו).  ואין מברין הקרובים על הרוגי בית דין, משום "לא תאכלו, על הדם".  ודברים אלו אסורין, ואין בהן מלקות.

ט  [ה] מי שנתחייב מיתה בחולו של מועד--מעיינין בדינו, ואוכלין בית דין ושותין; ואחר כך גומרין דינו סמוך לשקיעת החמה, והורגין אותו.

י  [ו] הרוגי בית דין--אין מתאבלין עליהן, ובאין קרוביהם ושואלים את שלום העדים ואת שלום הדיינין, להודיע שאין בליבם עליהם כלום, שדין אמת דנו.  ואף על פי שאין נוהגין אבל--הרי הן אוננין עליהן, שאין אנינה אלא בלב.

יא  [ז] מי שנגמר דינו וברח, ובא לבית דין אחר--אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--הרי זה ייהרג.

יב  במה דברים אמורים, ברוצח.  אבל שאר חייבי מיתות--עד שיבואו עדיו הראשונים, ויעידו שנגמר דינו, ויהרגוהו בידם:  והוא שיעידו, בבית דין של עשרים ושלושה.

יג  [ח] מי שנגמר דינו בבית דין שהיו בחוצה לארץ, וברח לבית דין שבארץ ישראל--סותרין את דינו על כל פנים.  ואם היו אותו בית דין עצמן שנגמר דינו בפניהם--אין סותרין את דינו, אף על פי שגמרוהו בחוצה לארץ, והם עתה בארץ ישראל.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך