משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק יב

א  כיצד דנין דיני נפשות:  כשיבואו עדים לבית דין, ואומרים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית--אומרין להן, מכירין אתם אותו, התריתם בו; אם אמרו אין אנו מכירין אותו, או נסתפק לנו, או שלא התרו בו--הרי זה פטור.

ב  אחד תלמיד חכמים, ואחד עם הארץ--צריך התראה:  שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, שמא שוגג היה.

ג  וכיצד מתרין בו:  אומרין לו פרוש, או אל תעשה, שזו עבירה היא, וחייב אתה עליה מיתת בית דין, או מלקות.  אם פירש, פטור.  וכן אם שתק, או הרכין בראשו--פטור; אפילו אמר יודע אני, פטור:  עד שיתיר עצמו למיתה, ויאמר על מנת כן אני עושה; ואחר כך ייהרג.

ד  וצריך שיעבור ויעשה תיכף להתראה, בתוך כדי דיבור; אבל אחר כדי דיבור, צריך התראה אחרת.  ובין שהתרה בו אחד מן העדים, או שהתרה בו אחר בפני עדים--אפילו אישה או עבד, אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו, ואפילו התרה בעצמו--הרי זה נהרג.

ה  [ג] אמרו העדים הייתה לו התראה, ומכירין אנו אותו--מאיימין בית דין עליהן.  וכיצד מאיימין על עדי נפשות:  אומרין להן שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו, או שמא אין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה.

ו  היו יודעין שלא כדיני ממונות, דיני נפשות:  דיני ממונות, אדם נותן ממונו ומתכפר לו; דיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם, שהרי לקין נאמר "קול דמי אחיך, צועקים" (בראשית ד,י), דמו ודם זרעותיו.

ז  לפיכך נברא אדם יחידי בעולם--ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא.

ח  הרי כל באי העולם, בצורת אדם הראשון הן נבראין, ואין פני אחד מהן, דומה לפני חברו; לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר, בשבילי נברא העולם.

ט  שמא תאמרו מה לנו ולצרה זו, הלוא כבר נאמר "והוא עד, או ראה או ידע . . ." (ויקרא ה,א); או שמא תאמרו מה לנו ולחוב בדמו של זה, והלוא כבר נאמר "ובאבוד רשעים, רינה" (משלי יא,י).

י  אם עמדו בדבריהם--מכניסין את הגדול שבעדים, ובודקין אותו בדרישה ובחקירה כמו שיתבאר בהלכות עדות.  נמצאת עדותו מכוונת--מכניסין את השני, ובודקין אותו כראשון; ואפילו היו העדים מאה, בודקין כל אחד ואחד בדרישה וחקירה.

יא  נמצאו דברי כל העדים מכוונין--פותחין בזכות כמו שביארנו, ואומרין לו אם לא חטאת אל תירא מדבריהם; ודנין אותו.  אם מצאו לו זכות, פוטרין אותו; ואם לא מצאו לו זכות, אוסרין אותו עד למחר.

יב  ובו ביום מזדווגין הסנהדרין זוגות זוגות, לעיין בדינו; וממעטין במאכל, ואין שותין יין כל אותו היום, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה, כל אחד ואחד עם זוג שלו או עם עצמו בביתו.

יג  ולמוחרת משכימין לבית דין, המזכה אומר אני הוא המזכה, ומזכה אני במקומי; והמחייב אומר אני מחייב במקומי, או חזרתי ואני מזכה.  ואם טעו בדבר, ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינן נחשבין אלא באחד כמו שביארנו--הרי סופרי הדיינין מזכירין אותן, שהרי הן כותבין טעם של כל אחד ואחד.

יד  ומתחילין בדינו:  אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם הוצרכו להוסיף, מוסיפין.  רבו המחייבין, ונתחייב--מוציאין אותו להורגו.  ומקום שהורגין בו בית דין--יהיה חוץ לבית דין, ורחוק מבית דין:  שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד).  וייראה לי שיהיה רחוק, כמו שישה מילין, כמה שהיה בין בית דינו של משה רבנו שהיה לפני אוהל מועד, ובין סוף מחנה ישראל.

טו  [ד] מי שנגמר דינו--אין משהין אותו, אלא ייהרג ביומו.  אפילו הייתה עוברה--אין ממתינין לה, עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההריון, עד שימות הוולד תחילה.  אבל אם ישבה על המשבר--ממתינין לה, עד שתלד.  וכל אישה שתיהרג, מותר ליהנות בשיערה.

טז  [ה] מי שהיה יוצא ליהרג, והיה זבחו זבוח--אין הורגין אותו, עד שמזין עליו מדם חטאתו ואשמו.  ואם נגמר דינו, ועדיין לא נשחט הזבח--אין ממתינין לו עד שיקריבו עליו קרבנו, שאין מענין את הדין.